מהתחלה!!!
- פותח הנושא ferdinand
- פורסם בתאריך
אוטוטו חוגגים עשור.
האם בעוד אחד, נוכל לשכתב את ברל? כן, לא הכל טוב, לילות קרים, לילות חמים, ואחרות ואחרים שאת גופי (ונשמתי) השביעו נחת. (ואותך?) אבל ללא ספק אוהב אותך, אוהב עדיין! והמתח הזה הורס אותי (לפעמים במלוא מובן המילה) התחת העגול שלך. עצמות האגן הבולטות, המתניים הצרים, הכרס הקטנה הזו, זכרון של שתי לידות, לא יודע למה את נלחמת בה? אל מה אניח את ראשי?, והשדיים שלך – לא גדולים, אבל עגולים, וזקופים. כל טפח מגופך אני מכיר, חרשתי בעשור הזה. את המראה ואת הטעם, ואת הריח, ואת התחושה. ומנגד – הקרירות שלך. כל זה הממלכה הקטנה של גופך, שלי היא. ולא שלי. מותרת לי, אבל אסורה. כמה אפשר לערוג, לערוג בלי לממש – מתי תהיי שלי ממש, כולך, בגופך ונישמתך מתי תתמסרי אלי בכל רמ"ח, ושס"ה, מתי תהי כל כולך שלי? והנה שוב הערב, את מתחמקת ממני. יש עוד זמן עד שהאורחים יגיעו. ואנחנו אחרי מקלחת, בלי האפרוחים, במיטה. ואני חם אלייך כל-כך. עורג, משתוקק. את אפילו לא נרדמת, אז למה? התעוררתי מהצילצול בדלת. המיטה לצידי ריקה, שומע את קולך המתוק מקדם בברכה לבבית. כל כך כועס, ומתוסכל, שלא בא לי בכלל לקום אל האורחים המטופשים שלך! אבל את בפתח חדר השינה, עם הקול המתוק שלך, מצווה "קום". ראשי הולם..... מציית לך בלי חשק. מתארגן בחושך. והוא משום מה, תקוע לי בראש. וקולו המרעים ברקע, מספר משהו. שומע את (אישתו כנראה) מצחקקת וגם את הצחוק המתוק שלך. מה לנו ולהם. אחד הקליינטים הפייבוריטים שלך. וגם שכנים שלנו. לא פעם הבאת את החומר שלו הביתה, במקום שהוא יטריח את התחת שלו אל המשרד שלך בעיר. והטיפים השמנים שלו, אם פתקי הברכה. ההזמנה לבת-מצוה של הבת שלהם (זו העילה לביקור) את לא רואה? הם ואנחנו ב-"קאסטה" אחרת. אמנם הכול תחת מסכת השיוון של הליברליזם והדמוקרטיה המודרניים – אבל עם כל האמפטיה – הם אדונים, ואנחנו משרתים! מדדה שבוי בקורי שינה, זועף ועגמומי, לעבר הסלון, וכמעט נתקל בה, יוצאת מהשירותים. "ה!י אתה בטח פרדי" נשאר נטוע, הלום במקומי.
האם בעוד אחד, נוכל לשכתב את ברל? כן, לא הכל טוב, לילות קרים, לילות חמים, ואחרות ואחרים שאת גופי (ונשמתי) השביעו נחת. (ואותך?) אבל ללא ספק אוהב אותך, אוהב עדיין! והמתח הזה הורס אותי (לפעמים במלוא מובן המילה) התחת העגול שלך. עצמות האגן הבולטות, המתניים הצרים, הכרס הקטנה הזו, זכרון של שתי לידות, לא יודע למה את נלחמת בה? אל מה אניח את ראשי?, והשדיים שלך – לא גדולים, אבל עגולים, וזקופים. כל טפח מגופך אני מכיר, חרשתי בעשור הזה. את המראה ואת הטעם, ואת הריח, ואת התחושה. ומנגד – הקרירות שלך. כל זה הממלכה הקטנה של גופך, שלי היא. ולא שלי. מותרת לי, אבל אסורה. כמה אפשר לערוג, לערוג בלי לממש – מתי תהיי שלי ממש, כולך, בגופך ונישמתך מתי תתמסרי אלי בכל רמ"ח, ושס"ה, מתי תהי כל כולך שלי? והנה שוב הערב, את מתחמקת ממני. יש עוד זמן עד שהאורחים יגיעו. ואנחנו אחרי מקלחת, בלי האפרוחים, במיטה. ואני חם אלייך כל-כך. עורג, משתוקק. את אפילו לא נרדמת, אז למה? התעוררתי מהצילצול בדלת. המיטה לצידי ריקה, שומע את קולך המתוק מקדם בברכה לבבית. כל כך כועס, ומתוסכל, שלא בא לי בכלל לקום אל האורחים המטופשים שלך! אבל את בפתח חדר השינה, עם הקול המתוק שלך, מצווה "קום". ראשי הולם..... מציית לך בלי חשק. מתארגן בחושך. והוא משום מה, תקוע לי בראש. וקולו המרעים ברקע, מספר משהו. שומע את (אישתו כנראה) מצחקקת וגם את הצחוק המתוק שלך. מה לנו ולהם. אחד הקליינטים הפייבוריטים שלך. וגם שכנים שלנו. לא פעם הבאת את החומר שלו הביתה, במקום שהוא יטריח את התחת שלו אל המשרד שלך בעיר. והטיפים השמנים שלו, אם פתקי הברכה. ההזמנה לבת-מצוה של הבת שלהם (זו העילה לביקור) את לא רואה? הם ואנחנו ב-"קאסטה" אחרת. אמנם הכול תחת מסכת השיוון של הליברליזם והדמוקרטיה המודרניים – אבל עם כל האמפטיה – הם אדונים, ואנחנו משרתים! מדדה שבוי בקורי שינה, זועף ועגמומי, לעבר הסלון, וכמעט נתקל בה, יוצאת מהשירותים. "ה!י אתה בטח פרדי" נשאר נטוע, הלום במקומי.
אישה בשנות החמישים...
(כך אני יודע) מטופחת, ומלובשת כיאה למעמדה, אבל גם ברישול קל, מחושב, של ביקור שכנים. מבטי נבלע במבטה. ומשם נודד באופן אוטומטי מטה, לעבר זוג שדיים מלאים, בשלים, דחוסים בתוך חולצת טריקו צמודה, עמוקת מחשוף. "אא אאה ואת בטח בטי" מצליח איכשהו לגמגם "נעים מאוד". "אוי! הערנו אותכם משנת היופי" היא קורצת אליי, עינייה לא משות מעייני – קולטת את נעיצות המבט שלי. "שמעתי על הפרויקט החדש שלך...." היא מובילה אותי אל פינת הישיבה, כאילו היא המארחת. ואתם, בינתיים, צמד יונים, יושבים סביב שולחן פינת האוכל, עוברים על התיק שלו. (אפילו ביקור רעים כזה מצדם, לעולם לא יהיה לחינם!) אבל היא, שובה אותי, ממיסה את כל קורי המרירות שלי. היא שמנהלת חצי מהעיר פה, יושבת מולי, מרותקת לקשקושים על החלומת הזעירים שלי. בינתיים, הם מסיימים את עניניהם, ומצטרפים אלינו. השיחה קולחת, הערב עובר בנעימים, מנשנשים קצת. אני מוזג מהברנדי שלי לכוסת בלון. האוירה הולכת ומשתחררת. תנועה מתמדת בין המקרר והמזווה, לבין אזור האירוח. ושוב, היא מרותקת, או עושה את עצמה, לאיזה סיפור טפשי שלי. תשומת הלב שלה, מטיסה אותי לעננים. המבט שלה, לא זז מעייני, נוקב אותי, חודר אותי. אויר, חייב קצת אויר, "עוד קפה" אני מגיש לה כרטיס שחרור. משתהה לרגע, בוחנת אותי, מהרהרת, כאילו הצעתי לסגור עסקת מיליונים. "בשמחה, תודה" מחייכת אליי חיוך מתוק כל כך,שאני עומד להתעלף. אוסף כמה כוסות וכלים, מתחמק לעבר המטבח. ובפתח, קופא במקומי. מרגיש כאילו היכו אותי בראשי. את רוכנת אל הכיור, ידייך מכוסות קצף של סבון כלים, והוא צמוד אלייך מאחור. ידיו מגפפות לך את הבטן, את הכרס הקטנה שלך. הוא צמוד אלייך, צמוד מאחור. ראשך נוטה הצידה. הצידה ולאחור ולמעלה, חושפת חלקת צואר לנשיקות וליקוקיםש לו. רואה את הלשון שלו מטיילת על התנוך של האוזן שלך. רואה אותך נעה כלפיו. את הטוסיק שלך, מתחכך בחלציו. הידיים שלו נעות מעלה ומטה, יכול ממש להרגיש את הלחץ שהן מפעילות. ידיים חזקות. אחת נעה מעלה לאורך הבטן, אל מתחת לחולצה, והשנייה מטה, חופנת את ערוותך. והחולצה שלך לאט, לאט מופשלת למעלה. והתנועות של הטוסיק שלו. היד שלך נשלחת לאחור, ממלאת אותו בין רגליו על מכנסי הבד, בקצף סבון כלים. ואז – אני קופץ בבהלה. מרגיש משהו – יד, נוגעת בי מאחור בין רגליי. כמעט חוטף התקף לב. מרגיש את זוג השדיים הגדולים והנפלאים האלו, נוגעים בגבי. החולצה שלך כבר מופשלת. ידיו חופנות את שדייך ואת מלכסנת מבט אליי, מבעד לנשיקותיו. והיא עוטפת אותי, שדיה הדשנים נלחצים אל גבי, זרועותיה עוטפות אותי, נשלחות אל הבליטה התפוחה במכנסי.
(כך אני יודע) מטופחת, ומלובשת כיאה למעמדה, אבל גם ברישול קל, מחושב, של ביקור שכנים. מבטי נבלע במבטה. ומשם נודד באופן אוטומטי מטה, לעבר זוג שדיים מלאים, בשלים, דחוסים בתוך חולצת טריקו צמודה, עמוקת מחשוף. "אא אאה ואת בטח בטי" מצליח איכשהו לגמגם "נעים מאוד". "אוי! הערנו אותכם משנת היופי" היא קורצת אליי, עינייה לא משות מעייני – קולטת את נעיצות המבט שלי. "שמעתי על הפרויקט החדש שלך...." היא מובילה אותי אל פינת הישיבה, כאילו היא המארחת. ואתם, בינתיים, צמד יונים, יושבים סביב שולחן פינת האוכל, עוברים על התיק שלו. (אפילו ביקור רעים כזה מצדם, לעולם לא יהיה לחינם!) אבל היא, שובה אותי, ממיסה את כל קורי המרירות שלי. היא שמנהלת חצי מהעיר פה, יושבת מולי, מרותקת לקשקושים על החלומת הזעירים שלי. בינתיים, הם מסיימים את עניניהם, ומצטרפים אלינו. השיחה קולחת, הערב עובר בנעימים, מנשנשים קצת. אני מוזג מהברנדי שלי לכוסת בלון. האוירה הולכת ומשתחררת. תנועה מתמדת בין המקרר והמזווה, לבין אזור האירוח. ושוב, היא מרותקת, או עושה את עצמה, לאיזה סיפור טפשי שלי. תשומת הלב שלה, מטיסה אותי לעננים. המבט שלה, לא זז מעייני, נוקב אותי, חודר אותי. אויר, חייב קצת אויר, "עוד קפה" אני מגיש לה כרטיס שחרור. משתהה לרגע, בוחנת אותי, מהרהרת, כאילו הצעתי לסגור עסקת מיליונים. "בשמחה, תודה" מחייכת אליי חיוך מתוק כל כך,שאני עומד להתעלף. אוסף כמה כוסות וכלים, מתחמק לעבר המטבח. ובפתח, קופא במקומי. מרגיש כאילו היכו אותי בראשי. את רוכנת אל הכיור, ידייך מכוסות קצף של סבון כלים, והוא צמוד אלייך מאחור. ידיו מגפפות לך את הבטן, את הכרס הקטנה שלך. הוא צמוד אלייך, צמוד מאחור. ראשך נוטה הצידה. הצידה ולאחור ולמעלה, חושפת חלקת צואר לנשיקות וליקוקיםש לו. רואה את הלשון שלו מטיילת על התנוך של האוזן שלך. רואה אותך נעה כלפיו. את הטוסיק שלך, מתחכך בחלציו. הידיים שלו נעות מעלה ומטה, יכול ממש להרגיש את הלחץ שהן מפעילות. ידיים חזקות. אחת נעה מעלה לאורך הבטן, אל מתחת לחולצה, והשנייה מטה, חופנת את ערוותך. והחולצה שלך לאט, לאט מופשלת למעלה. והתנועות של הטוסיק שלו. היד שלך נשלחת לאחור, ממלאת אותו בין רגליו על מכנסי הבד, בקצף סבון כלים. ואז – אני קופץ בבהלה. מרגיש משהו – יד, נוגעת בי מאחור בין רגליי. כמעט חוטף התקף לב. מרגיש את זוג השדיים הגדולים והנפלאים האלו, נוגעים בגבי. החולצה שלך כבר מופשלת. ידיו חופנות את שדייך ואת מלכסנת מבט אליי, מבעד לנשיקותיו. והיא עוטפת אותי, שדיה הדשנים נלחצים אל גבי, זרועותיה עוטפות אותי, נשלחות אל הבליטה התפוחה במכנסי.
מרגיש סחרחורת.
מרגיש את החולצה שלי נקרעת ממני. פוקח עיניים, את כבר רק בתחתונים, תחתוני המכנסונים, עם הדוגמא הצבאית. פנייך אליו עכשיו. ראשך נישא אליו, שפתייך בשפתותיו, שדייך מעוכים על חולצת הכפתורים התכלכלה שלו, מגוהצת, עט מוזהבת מנצנצת לייד הפיטמה. כתם כהה שהטביעו ידייך ממים וסבון, מעטר את חזית מכנסיו. והבליטה במרכז הכתם, מתחככת בדוגמאת ההסוואה הצבאית שמכסה את הפתח אלייך. דקירות מפלחות את ליבי, דמעות עולות בעייני. שפתיים רטובות חמות ומנחמות, עוטפות את הזין שלי, שאפילו לא שמתי לב שנחשף. אני מביט מטה אליה מופתע. מבטה שוב פוגש את שלי. שוב עיניי שוקעות בעיניה. היא מתרוממת מעט, הלשון שלה מציירת פס רטוב על הבטן שלי, והשדיים האלו – כבדים ורכים, גדולים וחמים, עוטפים אותי, הפטמות מדגדגות במעלה הבטן והחזה, עד שהעיניים העמוקות שלה קרובות לשלי, מהפנטות אותי. היא מנשקת אותי ולוחשת "עכשיו היא שלו. היית יכול לא לדעת מזה בכלל. אם אתה רוצה, אתה יכול להתנחם בי."
מרגיש את החולצה שלי נקרעת ממני. פוקח עיניים, את כבר רק בתחתונים, תחתוני המכנסונים, עם הדוגמא הצבאית. פנייך אליו עכשיו. ראשך נישא אליו, שפתייך בשפתותיו, שדייך מעוכים על חולצת הכפתורים התכלכלה שלו, מגוהצת, עט מוזהבת מנצנצת לייד הפיטמה. כתם כהה שהטביעו ידייך ממים וסבון, מעטר את חזית מכנסיו. והבליטה במרכז הכתם, מתחככת בדוגמאת ההסוואה הצבאית שמכסה את הפתח אלייך. דקירות מפלחות את ליבי, דמעות עולות בעייני. שפתיים רטובות חמות ומנחמות, עוטפות את הזין שלי, שאפילו לא שמתי לב שנחשף. אני מביט מטה אליה מופתע. מבטה שוב פוגש את שלי. שוב עיניי שוקעות בעיניה. היא מתרוממת מעט, הלשון שלה מציירת פס רטוב על הבטן שלי, והשדיים האלו – כבדים ורכים, גדולים וחמים, עוטפים אותי, הפטמות מדגדגות במעלה הבטן והחזה, עד שהעיניים העמוקות שלה קרובות לשלי, מהפנטות אותי. היא מנשקת אותי ולוחשת "עכשיו היא שלו. היית יכול לא לדעת מזה בכלל. אם אתה רוצה, אתה יכול להתנחם בי."
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.