הילה של רועי ועידו
New member
מהר, לפני שיתעורר...
ביום שני שעבר הלכתי עם אמא שלי לקחת את עידו מהגן ולקנות לו סנדלים. בעודי יורדת במדרגות לכיוון הגן נזל לי משו. הדחקתי והחלטתי שזה פיפי (די הרבה אבל מילא). ליתר בטחון ישבתי על מגבת וחזרנו עם עידו הביתה, נטול סנדלים ועם נעליים מתפרקות לגמרי. עד הערב נרשמו נזילות מידי פעם כשאני מסרבת ללכת לבי"ח ומבלה עם עידו עד שרועי יחזור הביתה. כשהוא חזר הוא הריח את כל הבגדים שהחלפתי ב3 שעות, דיבר עם הרופאה, צעק עלי שאני חסרת אחריות, השכבנו את עידו והלכנו לבי"ח. ירידת מים, אין צירים, צוואר שמור וסגור. ויכוחי רופאים כמה זמן לחכות ומה לעשות וסכנת זיהום ואיזה מדללי דם לתת לי... למרות הפרוטוקול של ה48 שעות נתנו לי לחכות יותר. הסכמתי לעשות שיאצו, רפלקסולוגיה, ריקודים סביב העמוד של האינפוזיה, תחנונים, שירים (ברל'ה ברל'ה צא החוצה) - כלום! פעם בכמה זמן צירים במוניטור, מידי פעם ציר כואב שלא מורגש במוניטור, כל הזמן מוניטור...הילד מרגיש מצויין, המים יורדים לאט והוא פשוט לא רוצה לצאת! בסוף הוחלט על חמישי בבוקר, כשאני כל ערב בצום עד הצהרים ואוכלת ממש מעט ונעה בין תקווה לייאוש. בחמישי בבוקר ב8 הרופאה שלי הגיעה והחליטה למרות הסיכון לבדוק אותי שוב (אולי בגלל שנידנדתי כל הזמן שאני יולדת בלידה רגילה). שוב, שמור סגור בלה בלה בלה. התייעצות חוזרת, הסכנה לזיהום מתגברת, אסור לעשות זירוז ובעצם - אין מה לעשות, צריך להוציא אותו בכוח. היא הפעילה את כל הכוחות שלה כדי שזה לא יוגדר כניתוח חרום ורועי יהיה איתי שם (דבר שהיה נהדר!!!), ואז החל הדיון על כמה זמן לפני מפסיקים את המדללי דם. לא לוקחים סיכונים - 5 שעות. לפחות הרשו לי להתקלח כשניתקו אותי מהעמוד... ואני עדיין בצום... כבר אין לי כוח לזוז למרות סכנת הקרישי דם, רוצה לגמור עם זה, רעבה, צמאה, מותשת, נמאס מבי"ח... ב1.30 בצהרים הוציאו את האדון בכוח. רועי היה שם, היה מרגש ויפה, שוקל 2.873 (עידו שקל 1.273), שבוע 38+1. שמו אותי בהתאוששות והלכו. בדיקות דם, מעקב דילול דם, מעקב צמוד כי אני "בעייתית"...תוציאו אותי מפה כבר (מזל שגם שם אני מכירה את האחיות אז היה יחסית נחמד). רק ב6 בערב העלו אותי למחלקה ואז אחות מתוקה שאלה אם אפשר להביא אותו אלי (שאלה טובה, לא?!). סוף סוף הסתכלתי עליו כמו שצריך. דומה לעידו קצת... היה הרבה פחות נורא ממה שחשבתי, סירבתי לשכב 12 שעות וקמתי אחרי 10. עשיתי המון המון המון הליכות כדי להחלים מהר, כואב, מתיש, לא ישנתי כמעט בבי"ח, דיונים על מינוני זריקות ותרופות וכאלה, מעקב צמוד אחרי, אינפוזיות של אנטיביוטיקה לקטנצ'יק...כמעט לא נפרדתי ממנו וכשכן זה היה למעט מאוד זמן. הוא יונק ומקבל השלמות אבל לאט לאט גם זה מתחיל להעלם אני מקווה. אתמול חזרנו הביתה והיה לי נורא נורא קשה אבל הלילה עבר בסדר והיום הצלחתי לנמנם שעה (והתעוררתי בבהלה שהוא לא נושם כמובן...). הוא מתוק ומקסים ורגוע ובוכה מצחיק, עידו מתחיל לקלוט וחוץ מזה עידו תמיד מקסים אז נסתדר לאט לאט. יש לי עוד המון מה לספר אבל זה בטח יגיע בהמשך...
ביום שני שעבר הלכתי עם אמא שלי לקחת את עידו מהגן ולקנות לו סנדלים. בעודי יורדת במדרגות לכיוון הגן נזל לי משו. הדחקתי והחלטתי שזה פיפי (די הרבה אבל מילא). ליתר בטחון ישבתי על מגבת וחזרנו עם עידו הביתה, נטול סנדלים ועם נעליים מתפרקות לגמרי. עד הערב נרשמו נזילות מידי פעם כשאני מסרבת ללכת לבי"ח ומבלה עם עידו עד שרועי יחזור הביתה. כשהוא חזר הוא הריח את כל הבגדים שהחלפתי ב3 שעות, דיבר עם הרופאה, צעק עלי שאני חסרת אחריות, השכבנו את עידו והלכנו לבי"ח. ירידת מים, אין צירים, צוואר שמור וסגור. ויכוחי רופאים כמה זמן לחכות ומה לעשות וסכנת זיהום ואיזה מדללי דם לתת לי... למרות הפרוטוקול של ה48 שעות נתנו לי לחכות יותר. הסכמתי לעשות שיאצו, רפלקסולוגיה, ריקודים סביב העמוד של האינפוזיה, תחנונים, שירים (ברל'ה ברל'ה צא החוצה) - כלום! פעם בכמה זמן צירים במוניטור, מידי פעם ציר כואב שלא מורגש במוניטור, כל הזמן מוניטור...הילד מרגיש מצויין, המים יורדים לאט והוא פשוט לא רוצה לצאת! בסוף הוחלט על חמישי בבוקר, כשאני כל ערב בצום עד הצהרים ואוכלת ממש מעט ונעה בין תקווה לייאוש. בחמישי בבוקר ב8 הרופאה שלי הגיעה והחליטה למרות הסיכון לבדוק אותי שוב (אולי בגלל שנידנדתי כל הזמן שאני יולדת בלידה רגילה). שוב, שמור סגור בלה בלה בלה. התייעצות חוזרת, הסכנה לזיהום מתגברת, אסור לעשות זירוז ובעצם - אין מה לעשות, צריך להוציא אותו בכוח. היא הפעילה את כל הכוחות שלה כדי שזה לא יוגדר כניתוח חרום ורועי יהיה איתי שם (דבר שהיה נהדר!!!), ואז החל הדיון על כמה זמן לפני מפסיקים את המדללי דם. לא לוקחים סיכונים - 5 שעות. לפחות הרשו לי להתקלח כשניתקו אותי מהעמוד... ואני עדיין בצום... כבר אין לי כוח לזוז למרות סכנת הקרישי דם, רוצה לגמור עם זה, רעבה, צמאה, מותשת, נמאס מבי"ח... ב1.30 בצהרים הוציאו את האדון בכוח. רועי היה שם, היה מרגש ויפה, שוקל 2.873 (עידו שקל 1.273), שבוע 38+1. שמו אותי בהתאוששות והלכו. בדיקות דם, מעקב דילול דם, מעקב צמוד כי אני "בעייתית"...תוציאו אותי מפה כבר (מזל שגם שם אני מכירה את האחיות אז היה יחסית נחמד). רק ב6 בערב העלו אותי למחלקה ואז אחות מתוקה שאלה אם אפשר להביא אותו אלי (שאלה טובה, לא?!). סוף סוף הסתכלתי עליו כמו שצריך. דומה לעידו קצת... היה הרבה פחות נורא ממה שחשבתי, סירבתי לשכב 12 שעות וקמתי אחרי 10. עשיתי המון המון המון הליכות כדי להחלים מהר, כואב, מתיש, לא ישנתי כמעט בבי"ח, דיונים על מינוני זריקות ותרופות וכאלה, מעקב צמוד אחרי, אינפוזיות של אנטיביוטיקה לקטנצ'יק...כמעט לא נפרדתי ממנו וכשכן זה היה למעט מאוד זמן. הוא יונק ומקבל השלמות אבל לאט לאט גם זה מתחיל להעלם אני מקווה. אתמול חזרנו הביתה והיה לי נורא נורא קשה אבל הלילה עבר בסדר והיום הצלחתי לנמנם שעה (והתעוררתי בבהלה שהוא לא נושם כמובן...). הוא מתוק ומקסים ורגוע ובוכה מצחיק, עידו מתחיל לקלוט וחוץ מזה עידו תמיד מקסים אז נסתדר לאט לאט. יש לי עוד המון מה לספר אבל זה בטח יגיע בהמשך...
