מהנסיון שלכם....
מעניין אותי לשמוע מה אתם חושבים. אני אנסה לתמצת ת'חיים שכאלה עד כמה שניתן. אני דתיה באמצע שנות ה20. הבית שממנו אני באה הוא הרוב ד"ל וקצת חרדי. חונכתי ביסודי בחרדי ובתיכון ומכללה ד"ל. לגבי הקטע החרדי-אף פעם לא השתייכתי למגזר. לגבי ד"ל זו בערך החברה בה הסתובבתי רוב הזמן. קשה לי לומר שאי פעם הרגשתי שייכת/חלק מהם. דוגמא אחת מיני רבות: תמיד ידעתי שאני אמורה להתחתן בגיל 20 בערך לשים כיסוי ראש ולהגשים את יעודי כאישה אבל לא ראיתי את עצמי שם ויותר מכך - נלחמתי בזה בכל כוחי כמו שנלחמתי בהמון תפישות דתיות אחרות. אני זוכרת את עצמי בתור אחת שלא אוהבת את העולם הדתי (בעיקר משנות ההתבגרות אבל גם כילדה). אני טיפוס עם מצפון מצד אחד. תמיד ניסיתי להיות אחראית, שקולה ולא לעשות דברים סתם כי קשה לי עם הכפיה שבדת (ככה אני מרגישה) אבל הרגשתי חיה בשקר וזה כבר בלתי נסבל.כשאני חושבת על זה-כולם בסביבתי מכירים אותי בתור אחת עם דעות מאד ליברליות, כאילו אני דתיה מוזרה - מקפידה (יחסית לפחות חיצונית/מעשית) אבל מחשבתית ההיפך מדתיה. חשוב לי לציין שהתנסיתי בחיים. ז"א חשפתי את עצמי לעולם (למרות שבסביבה שלי זה לא היה מקובל) כי היה חשוב לי לשמוע ולראות עולמות אחרים. ב10 שנים אחרונות היו לי המון אופציות להתפקר. לאט לאט שברתי גבולות קטנים אחד ועוד אחד וכו ... (כי אני מאמינה שע"י התנסות אגיע לאנשהו בסוף וקיצוניות לא נראית לי ובכלל אני מאמינה בגבולות)...אבל על הדברים העיקריים וגם החיצוניים כמו (שמירת נגיעה, צניעות, כשרות, שבת וכו) לא ויתרתי (יש דברים שהם קלים לי אז לא מזיז לי להימנע מהם אבל יש דברים שקשים לי מאד לשמור). מילא שמירת נגיעה אני לא מחפשת מין סתם כי אני באמת מאמינה במין חלק מאהבה אבל דברים אחרים שוברים אותי כל פעם מחדש. לדוגמא: אני ספורטאית ומאד אוהבת לחשוף את הגוף שלי (לא בהכרח חצאית מיני אבל שונאת שרוול ארוך וכו פשוט נראה לי פחות יפה) ומה שהייתי עושה זה כל הזמן מודדת בגדים שלכאורה אסור ללכת איתם בחנויות ומתאפקת לא לקנות וזה היה ממש קורע אותי (שמלות סקסיות, מכנסי ג'ינס שאני אישית חולה עליהם חולצות חשופות וכו) ידעתי שזה עניין של זמן עד שאשבר ונשברתי השבוע. אני בכלל מאז ומתמיד מסתובבת לי בבית איך שבא לי לפני אבא שלי שהוא רב וזה די מתמימות..כאילו אני פשוט כזו חילונית מטבעי. הקטע המוזר בזה שאין לי נקיפות מצפון שהלכתי עם מכנסיים או חולצה ממש קצרה. הבעיה היא שאני לא יכולה לסבול את הצביעות שכלפי חוץ עם אנשים מוכרים אני מתלבשת כמו דוסית כי אני בפנים לא כזו. עכשיו, לא נראה לי שאחזור בשאלה פשוט כי לא שווה לי לעשות כזה שינוי. אני לא רואה משהו שיש לחברה החילונית להציע. אני גם לא מאמינה שאין אלוקים כמו שאני לא מאמינה שיש. אני מנסה למצוא תשובות אצל רבנים שנים והדברים שלהם אף פעם לא משכנעים אותי וזה מה שמחרפן אותי. משום מה זה תמיד מרגיש לי כמו שטיפות מוח. לא מוצאת את החברה שלי. אני יכולה לחיות כדתיה ליברלית מאד-הבעיה שאז אני צבועה כי אני לא באמת דתיה מבפנים מצד שני גם חילוניה אני לא. בוא נאמר ככה: אני לא מצליחה להשתייך לעולם הדתי כי כל כך הרבה תפישות שלו סותרות אמונות בסיסיות שלי אבל מצד שני גדלתי על הדת, חונכתי על פיה ובעצם איפה אני פתאום? אני תלושה. אני מהלכת בימים האחרונים בתחושה ממש מוזרה, קצת מלחיצה שקשה לי להבין אותה... מישהו מזדהה?יועץ? יש לי עוד המון חפירה פשוט שבת נכנסת (אגב מתחילת שבת אני סופרת מתי היא נגמרת) המון הצלחה לכם אנשים אמיצים!
מעניין אותי לשמוע מה אתם חושבים. אני אנסה לתמצת ת'חיים שכאלה עד כמה שניתן. אני דתיה באמצע שנות ה20. הבית שממנו אני באה הוא הרוב ד"ל וקצת חרדי. חונכתי ביסודי בחרדי ובתיכון ומכללה ד"ל. לגבי הקטע החרדי-אף פעם לא השתייכתי למגזר. לגבי ד"ל זו בערך החברה בה הסתובבתי רוב הזמן. קשה לי לומר שאי פעם הרגשתי שייכת/חלק מהם. דוגמא אחת מיני רבות: תמיד ידעתי שאני אמורה להתחתן בגיל 20 בערך לשים כיסוי ראש ולהגשים את יעודי כאישה אבל לא ראיתי את עצמי שם ויותר מכך - נלחמתי בזה בכל כוחי כמו שנלחמתי בהמון תפישות דתיות אחרות. אני זוכרת את עצמי בתור אחת שלא אוהבת את העולם הדתי (בעיקר משנות ההתבגרות אבל גם כילדה). אני טיפוס עם מצפון מצד אחד. תמיד ניסיתי להיות אחראית, שקולה ולא לעשות דברים סתם כי קשה לי עם הכפיה שבדת (ככה אני מרגישה) אבל הרגשתי חיה בשקר וזה כבר בלתי נסבל.כשאני חושבת על זה-כולם בסביבתי מכירים אותי בתור אחת עם דעות מאד ליברליות, כאילו אני דתיה מוזרה - מקפידה (יחסית לפחות חיצונית/מעשית) אבל מחשבתית ההיפך מדתיה. חשוב לי לציין שהתנסיתי בחיים. ז"א חשפתי את עצמי לעולם (למרות שבסביבה שלי זה לא היה מקובל) כי היה חשוב לי לשמוע ולראות עולמות אחרים. ב10 שנים אחרונות היו לי המון אופציות להתפקר. לאט לאט שברתי גבולות קטנים אחד ועוד אחד וכו ... (כי אני מאמינה שע"י התנסות אגיע לאנשהו בסוף וקיצוניות לא נראית לי ובכלל אני מאמינה בגבולות)...אבל על הדברים העיקריים וגם החיצוניים כמו (שמירת נגיעה, צניעות, כשרות, שבת וכו) לא ויתרתי (יש דברים שהם קלים לי אז לא מזיז לי להימנע מהם אבל יש דברים שקשים לי מאד לשמור). מילא שמירת נגיעה אני לא מחפשת מין סתם כי אני באמת מאמינה במין חלק מאהבה אבל דברים אחרים שוברים אותי כל פעם מחדש. לדוגמא: אני ספורטאית ומאד אוהבת לחשוף את הגוף שלי (לא בהכרח חצאית מיני אבל שונאת שרוול ארוך וכו פשוט נראה לי פחות יפה) ומה שהייתי עושה זה כל הזמן מודדת בגדים שלכאורה אסור ללכת איתם בחנויות ומתאפקת לא לקנות וזה היה ממש קורע אותי (שמלות סקסיות, מכנסי ג'ינס שאני אישית חולה עליהם חולצות חשופות וכו) ידעתי שזה עניין של זמן עד שאשבר ונשברתי השבוע. אני בכלל מאז ומתמיד מסתובבת לי בבית איך שבא לי לפני אבא שלי שהוא רב וזה די מתמימות..כאילו אני פשוט כזו חילונית מטבעי. הקטע המוזר בזה שאין לי נקיפות מצפון שהלכתי עם מכנסיים או חולצה ממש קצרה. הבעיה היא שאני לא יכולה לסבול את הצביעות שכלפי חוץ עם אנשים מוכרים אני מתלבשת כמו דוסית כי אני בפנים לא כזו. עכשיו, לא נראה לי שאחזור בשאלה פשוט כי לא שווה לי לעשות כזה שינוי. אני לא רואה משהו שיש לחברה החילונית להציע. אני גם לא מאמינה שאין אלוקים כמו שאני לא מאמינה שיש. אני מנסה למצוא תשובות אצל רבנים שנים והדברים שלהם אף פעם לא משכנעים אותי וזה מה שמחרפן אותי. משום מה זה תמיד מרגיש לי כמו שטיפות מוח. לא מוצאת את החברה שלי. אני יכולה לחיות כדתיה ליברלית מאד-הבעיה שאז אני צבועה כי אני לא באמת דתיה מבפנים מצד שני גם חילוניה אני לא. בוא נאמר ככה: אני לא מצליחה להשתייך לעולם הדתי כי כל כך הרבה תפישות שלו סותרות אמונות בסיסיות שלי אבל מצד שני גדלתי על הדת, חונכתי על פיה ובעצם איפה אני פתאום? אני תלושה. אני מהלכת בימים האחרונים בתחושה ממש מוזרה, קצת מלחיצה שקשה לי להבין אותה... מישהו מזדהה?יועץ? יש לי עוד המון חפירה פשוט שבת נכנסת (אגב מתחילת שבת אני סופרת מתי היא נגמרת) המון הצלחה לכם אנשים אמיצים!