מהי ההחלטה הנכונה?
ערב יום העצמאות, אני ובעלי יושבים בחצר (הילדה הקטנה, אצל סבא וסבתא) שקט בחוץ. פותחת אני (שוב) בשיחה על נושא שמטריד אותי מאוד בשנים האחרונות. עובדת היות בעלי מובטל מזה שנים רבות (7 שנים) בעקבות בעיה בריאותית ואי המוטיבציה שלו ללכת וללמוד או לחילופין למצוא עבודה המתאימה למגבלה הבריאותית שלו. באותה שיחה נתבשרתי בצורה הכי כואבת, כי אין בכוונתו של בעלי לחפש משהו מתאים, הוא מיואש מידי וחסר מוטיבציה מה גם שאין משהו שהוא חושב שמתאים לו והוא בכלל מוגבל. את האמת הזו, עמוק בבטן ידעתי, רק שהיה חשוב לי לשמוע אותו מודה – סוף סוף- וזו פעם ראשונה, לאחר שנים של ניסיונות שלי לעזור לו במציאת עבודה או איזשהו תחום המתאים לו. וקצת רקע: אנחנו נשואים מזה 7 שנים ומכירים 11 שנה, יש בינינו חברות ואהבה גדולה. לאורך השנים, היתה בי תקווה גם אם קלושה שדברים יסתדרו על הצד הטוב מהבחינה הזו. הייתי סובלנית ואמפטית למצבו הבריאותי החדש ונתתי לו את הזמן "לעשות את הדברים בקצב שלו" כהגדרתו. בשנים האחרונות, הוא גידל את הקטנה שלנו כשאני הייתי בעבודה (משרה מלאה) וחיינו חיים של שותפות מלאה. אם כי מתחת לפני השטח, כעסתי עליו מאוד על שלא מוצא הוא לנכון, לקדם את עצמו (וגם אמרתי לו זאת) הבעיה העיקרית שלי היא שאני לא יכולה להשלים עם ההחלטה הזו שלו, פשוט לא יכולה. מנטלית אני מאוד שונה ממנו, אני אוהבת ללמוד, אני אוהבת לעבוד, אני שואפת להתקדם ולעשות והוא... ממש לא. יש בי תיסכול רב, אל מול האהבה הגדולה שחשה אליו. אני מוצאת את עצמי חושבת על פרידה רק כי לא מסוגלת להשלים עם העובדה שילדיי יגדלו בבית בו אבא אינו עובד, בבית בו אין לי ביטחון מינמלי בשותפות פיננסית, בית שבו העול הכלכלי הינו על כתפיי, בית שבו אבא לא לוקח אחריות על משפחתו (במובן הספציפי הזה) אני מנסה להחליט מה טוב לי ולבתי, ואני מאוד מבולבלת. מצד אחד, הוא אבא ובעל נפלא, משקיע, דואג, אוהב ובזכות היותו יכולתי אני להתקדם מקצועית ללא דאגה או חשש. מצד שני, חושבת על העתיד, מה יהיה אז? אני רוצה אותו, להישאר איתו אך לא בתנאי הזה. האם לקבל אותו, כמו שהוא? איך אני יכולה? האם הדרישות שלי מוגזמות? אני יודעת ש"התעוררתי" אולי מאוחר, וכועסת אני על עצמי על שלא העזתי להיות אמיתית יותר עם עצמי אבל זה המצב. רק היום, אחרי 7 שנים, אני עומדת מול האמת הפנימית שלי- לא מסוגלת לקבל כזו גישה. אני כועסת, כועסת עליו, על שהגיע הוא להחלטה ואני זו שצריכה להתמודד איתה. כאילו גם מזה, הסיר הוא אחריות מעליו. פשוט עצובה.
ערב יום העצמאות, אני ובעלי יושבים בחצר (הילדה הקטנה, אצל סבא וסבתא) שקט בחוץ. פותחת אני (שוב) בשיחה על נושא שמטריד אותי מאוד בשנים האחרונות. עובדת היות בעלי מובטל מזה שנים רבות (7 שנים) בעקבות בעיה בריאותית ואי המוטיבציה שלו ללכת וללמוד או לחילופין למצוא עבודה המתאימה למגבלה הבריאותית שלו. באותה שיחה נתבשרתי בצורה הכי כואבת, כי אין בכוונתו של בעלי לחפש משהו מתאים, הוא מיואש מידי וחסר מוטיבציה מה גם שאין משהו שהוא חושב שמתאים לו והוא בכלל מוגבל. את האמת הזו, עמוק בבטן ידעתי, רק שהיה חשוב לי לשמוע אותו מודה – סוף סוף- וזו פעם ראשונה, לאחר שנים של ניסיונות שלי לעזור לו במציאת עבודה או איזשהו תחום המתאים לו. וקצת רקע: אנחנו נשואים מזה 7 שנים ומכירים 11 שנה, יש בינינו חברות ואהבה גדולה. לאורך השנים, היתה בי תקווה גם אם קלושה שדברים יסתדרו על הצד הטוב מהבחינה הזו. הייתי סובלנית ואמפטית למצבו הבריאותי החדש ונתתי לו את הזמן "לעשות את הדברים בקצב שלו" כהגדרתו. בשנים האחרונות, הוא גידל את הקטנה שלנו כשאני הייתי בעבודה (משרה מלאה) וחיינו חיים של שותפות מלאה. אם כי מתחת לפני השטח, כעסתי עליו מאוד על שלא מוצא הוא לנכון, לקדם את עצמו (וגם אמרתי לו זאת) הבעיה העיקרית שלי היא שאני לא יכולה להשלים עם ההחלטה הזו שלו, פשוט לא יכולה. מנטלית אני מאוד שונה ממנו, אני אוהבת ללמוד, אני אוהבת לעבוד, אני שואפת להתקדם ולעשות והוא... ממש לא. יש בי תיסכול רב, אל מול האהבה הגדולה שחשה אליו. אני מוצאת את עצמי חושבת על פרידה רק כי לא מסוגלת להשלים עם העובדה שילדיי יגדלו בבית בו אבא אינו עובד, בבית בו אין לי ביטחון מינמלי בשותפות פיננסית, בית שבו העול הכלכלי הינו על כתפיי, בית שבו אבא לא לוקח אחריות על משפחתו (במובן הספציפי הזה) אני מנסה להחליט מה טוב לי ולבתי, ואני מאוד מבולבלת. מצד אחד, הוא אבא ובעל נפלא, משקיע, דואג, אוהב ובזכות היותו יכולתי אני להתקדם מקצועית ללא דאגה או חשש. מצד שני, חושבת על העתיד, מה יהיה אז? אני רוצה אותו, להישאר איתו אך לא בתנאי הזה. האם לקבל אותו, כמו שהוא? איך אני יכולה? האם הדרישות שלי מוגזמות? אני יודעת ש"התעוררתי" אולי מאוחר, וכועסת אני על עצמי על שלא העזתי להיות אמיתית יותר עם עצמי אבל זה המצב. רק היום, אחרי 7 שנים, אני עומדת מול האמת הפנימית שלי- לא מסוגלת לקבל כזו גישה. אני כועסת, כועסת עליו, על שהגיע הוא להחלטה ואני זו שצריכה להתמודד איתה. כאילו גם מזה, הסיר הוא אחריות מעליו. פשוט עצובה.
