מהי דרך אלון?
מאמר של אורי הייטנר (מנהל מתנ"ס גולן, חבר קיבוץ אורטל-רמה"ג) בגליון האחרון של "הקיבוץ": מהי דרך אלון/אורי הייטנר אנו מתקרבים ליום השנה ה-26 למותו של יגאל אלון. ראשי מפלגת העבודה יעלו בוודאי אל קברו וידברו על מורה-הדרך לאורו הם הולכים. אני מקווה מאוד שיהיה שם ילד אחד לפחות, שיצעק: המלך עירום! - כי מפלגת העבודה, היום, מייצגת את היפוכה של דרך אלון. יגאל אלון דגל בפשרה טריטוריאלית ובחלוקת הארץ, אך הוא לא דיבר על כיבוש, לא ראה עצמנו ככובשים של ארץ לא-לנו, ובוודאי לא פקפק בזכותנו לספח שטחים ששחררנו במלחמת ששת הימים וליישבם. הוא העמיד את זכותנו על הארץ כבסיס לתוכניתו. מתוך גישה זו, הוא היה מוכן לוותר על אזורים עתירי אוכלוסייה פלסטינית, על-מנת שישראל תהיה מדינה יהודית ודמוקרטית. באינספור מאמרים ונאומים הציג אלון את המסד הרעיוני של תוכנית הפשרה הטריטוריאלית שהגה: א. "הזכויות ההיסטוריות של עם ישראל על א"י, הן הבסיס המוסרי", הקפיד תמיד לומר, "ורק מתוך הבסיס המוסרי, נובעים ארבעת העקרונות הנוספים" ב. גבולות בני הגנה, בכוחותינו - הם הבסיס האסטרטגי. ג. חברה דמוקרטית, מבחינה מדינית, חברתית ותרבותית - היא הבסיס הסוציאלי. ד. תהיה זו מדינה יהודית מובהקת ובה מיעוט ערבי, שווה זכויות, זה הבסיס הלאומי. ה. עלינו לכונן מפה שיהיה בה משום התחשבות בזולת ומשום פשרה סבירה מבחינה מדינית". גישתה הנוכחית של מפלגת העבודה - הפוכה. היא מציגה את הגישה שבזמנו של אלון דגלו בה רק אורי אבנרי ורק"ח - נסיגה כללית אל הקו הירוק. נכון, מפלגת העבודה מבינה שיש להתחשב במציאות שנוצרה בשטח - גושי ההתיישבות הגדולים, שהם מציאות בלתי הפיכה. אולם היא מתייחסת אליהם כאל גזילה שיש לפצות עליה את הפלסטינים. יגאל אלון טעה להאמין שעל בסיס תוכניתו ניתן יהיה להגיע לשלום, אך טעות זו הייתה גם נחלתם של מי שהאמינו שניתן להגיע לשלום תמורת נסיגה מלאה, כפי שהוכח בקמפ-דיוויד וטאבה, כשברק ניסה ליישם את הדרך הביילינית. באין פרטנר לשלום, קורסת האמתלה המרכזית לרעיונות הנסיגה המלאה: "ללא נסיגה מלאה לא יהיה שלום, ולכן עלינו להתאים עצמנו למציאות". באין פרטנר לשלום, עלינו לעצב את גבול המדינה באופן עצמאי ויזום, על-פי האינטרס הלאומי הישראלי. את עקרונות האינטרס הזה שרטט יגאל אלון בתוכניתו, אותה יש ליישם היום, תוך התאמה לשינויים הדמוגרפיים שחלו בשטח לאורך השנים. הוויכוח על בקעת הירדן, הפורץ מעת לעת, אינו סתם ויכוח פרגמטי אודות תא שטח מסוים על מפת הארץ. זהו ויכוח אידיאולוגי ומוסרי על מהותה של הציונות. בוויכוח הזה, דרך אלון ודרכה הנוכחית של מפלגת העבודה נמצאות משני צדי המתרס.
מאמר של אורי הייטנר (מנהל מתנ"ס גולן, חבר קיבוץ אורטל-רמה"ג) בגליון האחרון של "הקיבוץ": מהי דרך אלון/אורי הייטנר אנו מתקרבים ליום השנה ה-26 למותו של יגאל אלון. ראשי מפלגת העבודה יעלו בוודאי אל קברו וידברו על מורה-הדרך לאורו הם הולכים. אני מקווה מאוד שיהיה שם ילד אחד לפחות, שיצעק: המלך עירום! - כי מפלגת העבודה, היום, מייצגת את היפוכה של דרך אלון. יגאל אלון דגל בפשרה טריטוריאלית ובחלוקת הארץ, אך הוא לא דיבר על כיבוש, לא ראה עצמנו ככובשים של ארץ לא-לנו, ובוודאי לא פקפק בזכותנו לספח שטחים ששחררנו במלחמת ששת הימים וליישבם. הוא העמיד את זכותנו על הארץ כבסיס לתוכניתו. מתוך גישה זו, הוא היה מוכן לוותר על אזורים עתירי אוכלוסייה פלסטינית, על-מנת שישראל תהיה מדינה יהודית ודמוקרטית. באינספור מאמרים ונאומים הציג אלון את המסד הרעיוני של תוכנית הפשרה הטריטוריאלית שהגה: א. "הזכויות ההיסטוריות של עם ישראל על א"י, הן הבסיס המוסרי", הקפיד תמיד לומר, "ורק מתוך הבסיס המוסרי, נובעים ארבעת העקרונות הנוספים" ב. גבולות בני הגנה, בכוחותינו - הם הבסיס האסטרטגי. ג. חברה דמוקרטית, מבחינה מדינית, חברתית ותרבותית - היא הבסיס הסוציאלי. ד. תהיה זו מדינה יהודית מובהקת ובה מיעוט ערבי, שווה זכויות, זה הבסיס הלאומי. ה. עלינו לכונן מפה שיהיה בה משום התחשבות בזולת ומשום פשרה סבירה מבחינה מדינית". גישתה הנוכחית של מפלגת העבודה - הפוכה. היא מציגה את הגישה שבזמנו של אלון דגלו בה רק אורי אבנרי ורק"ח - נסיגה כללית אל הקו הירוק. נכון, מפלגת העבודה מבינה שיש להתחשב במציאות שנוצרה בשטח - גושי ההתיישבות הגדולים, שהם מציאות בלתי הפיכה. אולם היא מתייחסת אליהם כאל גזילה שיש לפצות עליה את הפלסטינים. יגאל אלון טעה להאמין שעל בסיס תוכניתו ניתן יהיה להגיע לשלום, אך טעות זו הייתה גם נחלתם של מי שהאמינו שניתן להגיע לשלום תמורת נסיגה מלאה, כפי שהוכח בקמפ-דיוויד וטאבה, כשברק ניסה ליישם את הדרך הביילינית. באין פרטנר לשלום, קורסת האמתלה המרכזית לרעיונות הנסיגה המלאה: "ללא נסיגה מלאה לא יהיה שלום, ולכן עלינו להתאים עצמנו למציאות". באין פרטנר לשלום, עלינו לעצב את גבול המדינה באופן עצמאי ויזום, על-פי האינטרס הלאומי הישראלי. את עקרונות האינטרס הזה שרטט יגאל אלון בתוכניתו, אותה יש ליישם היום, תוך התאמה לשינויים הדמוגרפיים שחלו בשטח לאורך השנים. הוויכוח על בקעת הירדן, הפורץ מעת לעת, אינו סתם ויכוח פרגמטי אודות תא שטח מסוים על מפת הארץ. זהו ויכוח אידיאולוגי ומוסרי על מהותה של הציונות. בוויכוח הזה, דרך אלון ודרכה הנוכחית של מפלגת העבודה נמצאות משני צדי המתרס.