מהי אמת?

[מולוקו]

מהי אמת?

בדיאלוג פרמנידס אשר בכתבי אפלטון כרך ג'. אומר אנטיפון משפט עצום. מהות הפילוסופיה זה ציות לאמת. Obain the truth אם נניח שפילוסופיה זו אהבת החוכמה, אזי מהי אמת?

 

[conatus]

אמת לא מוחלטת

אני כלל לא מסכים עם מהות זו של הפילוסופיה, אלא סבור שמהות הפילוסופיה מוגדרת על פי ההוגה בה ועל פי הנושא האקראי שבו היא עוסקת. יוצא מכך שכשמישהו יהגה בנושא 'אמת' רק אז תהיה זו מהותה האקראית של הפילוסופיה ואם מדובר בשקרן כרוני אזי הגדרתו תהיה לבטח שונה. 'האמת המוחלטת' הינה רעיון בלתי מושג בעיניי מהסיבה שאנו נמצאים רק שבריר של שניה ביקום הנצחי וזמן קצרצר זה כלל וכלל אינו מספיק להשיג את 'האמת המוחלטת' אם בכלל...

 

[Grimsom]

ביטוי מושלם של המציאות

 

[kk221]

מציאות?

מה זה מציאות? אני רואה שמיים כחולים, אדם עיוור צבעים רואה שמיים אפורים. אם האמת היא ביטוי מושלם של המציאות, אז מי מאיתנו צודק ומי טועה?

 

[Grimsom]

אם הייתי יודע, לא הייתי חותר לאמת..

הייתי יודע אותה!

 

[מולוקו]

הידיעה, אמת היא ?

 

[Grimsom]

הידיעה לדעתי חלה על האמת ועליה בלבד

 

[מולוקו]

ללא ספק, אולם בעל הידיעה או היודע

יבחין בין אמת לכזב , אם הידיעה חלה על האמת בלבד ?

 

[Grimsom]

שאלה יפה

אם הכזב הוא משהו שונה מן האמת - אזי נראה שלא. אבל לדעתי לא חייבים לקבל את ההנחה הזו. אם האמת היא ביטוי מושלם של המציאות, ואנו, שאיננו מוסגלים לתפוש את המציאות בשלמותה איננו מסוגלים גם להביע אותה בשלמותה - הרי כל ביטוי שניתן למציאות הוא מסתבר וחלקי בלבד, ועל כן אינו אמת. עם זאת, הוא אינו בהכרח שיקרי לחלוטין, שכן יש לו חלק באמת - הוא ביטוי מסויים של המציאות. הכזב, אם כן, אינו בהכרח מנוגד לאמת, אלא באופן יחסי הוא רחוק ממנה יותר או פחות. מה שאנו קוראים לו אמיתי, מחוסר ידיעה מושלמת, קרוב לאמת יותר או פחות. אם כן, מי שמחזיק בידיעת האמת, ידע לאמר באיזה אופן האמיתות החלקיות והכזבים הם אמיתיים, ובאיזו מידה ומדוע הם אינם האמת כולה. זאת ועוד, מכיוון שמה שמחוץ למציאות אינו קיים, הרי שגם ביטוי שלו אינו קיים (המאפיין של האין, אם תרצה, הוא חוסר תכונות מוחלט). כל מה שקיים הוא ביטוי של המציאות בלבד - דהיינו יש בו מידה מסויימת של אמת. לפיכך, הכזב בהכרח אינו דבר מה מנוגד באופן מוחלט לאמת, אלא משהו אמיתי במידה מועטה מאוד. על כן בעל הידיעה ידע להבחין גם בו.

 

[מולוקו]

בהמשך לדבריך המלומדים,

מהם יוצא כי האמת אינה עניין מוחלט. אלא תכונתה יחסית בהתאם למתבונן. האם יכול להיות דבר קל דרך הכבדות ? מזדעק המרטיר. או מהיר דרך האיטיות ? אם נשקול שני מתאבקי סומו אחד יהיה קל מריעהו, אז הוא נחשב לרזה ? אם פיל מהיר מצב אזי הוא נחשב למהיר ? אם התשובה היא כן, הרי יש כאן אין סוף אפשרויות. ולא יכולה להיות תשובה אחת. אם התשובה היא לא, אזי האמת היא מוחלטת. ולא יכול להיות קל דרך הכבד, או מהיר דרך האיטיות ולזה יש תשובה אחת. מכאן גם יוצא שהאמת חלה על היש, לכן הכזב לא קיים. ואין הוא יכול להיות שונה או דומה לאמת.

 

[Grimsom]

מוחלטות ויחסיות

האמת כשלעצמה אינה דבר מוחלט. אבל דבר יכול להיות דומה לה יותר או פחות, קרוב אליה יותר או פחות, ואז ייחשב לאמיתי או שיקרי בהתאם למידת קרבתו לאמת או המרחק שלו ממנה. כך, האמת היא מוחלטת, אך האמיתיות היא יחסית. אפשר לדמות (וזהו רק דימוי) את האמת המוחלטת לשלם, שכל אמת יחסית שאנו יכולים להחזיק בה (וכן כל שקר) נכנסים בו. באותו אופן, האין והשקר המוחלט אינם קיימים (וכשלעצמם אין להם ביטוי) - ולכן אינם יכולים להיות דומים לאמת, או קרובים אליה, או חלק ממנה. אך דבר מה יכול להיות שיקרי, כאמור.

 

[מולוקו]

לפי אפלטון אדם לעולם לא טועה.

הכיצד? אין אדם יכול לסבור מן האין. לכן האדם סובר מן היש. ואם סבר מן היש אזי לעולם לא תתקיים טעות. אם אדם מזהה מישהו הוא מכיר אותו, אין הוא יזהה אדם שאינו מכיר. לא יחליף איש את המגונה בטוב ואת הטוב במגונה, היות והוא מכיר את המגונה ומכיר את הטוב, גם פה לא תצלח טעות. שקר הוא בבחינת דמיון, אדם מדמה דבר מה מן האין. או אם תרצה דבר מה לא קיים. בא לומר, האדם המשקר ביודעין מייצר מציאות מדומה, האדם המשקר מתוך חוסר ידיעה טועה, חי בטעות. הראשון בא להטעות מתוך אינטרס אישי. האחרון לא בא להטעות אלא חי בשגיאה. אין דבר שיקרי היכול לעמוד במבחן המציאות ולצלוח, מהסיבה הפשוטה שהוא בר הפרכה. יוצא מכך שגם השקר הוא מן האין, ובעצם לא קיים בניגוד לסברתך כי קיים דבר שיקרי. הממשות של השקר ביודעין היא, שסוברו יקבל תמורה עוד לפני שהשקר יתגלה, עד הפרכתו הוא יהיה בבחינת יש. סחר החליפין הופכו לאמת מדומה ועל ידי כך הוא יכול להתקיים זמן קצוב.

 

[Grimsom]

אמת או חובה

אני שם לב שקראת בעיון בכמה מכתביו של אפלטון. קשה לדון בעניין סבוך כל כך עם בן שיח בעל זכות גדולה כל כך, שמת כבר שנים רבות - אבל אני אעשה כל מאמץ כדי לבחון אם דברינו מתיישבים עם דבריו. כפי שטענתי, שקר מוחלט אינו קיים, מאחר והוא צריך היה להיות ביטויו של האין. דבר שיקרי, לעומת זאת, קיים (כמו דבר אמיתי) בשל טבענו וטבע עולמנו. אני לא בטוח שאפלטון יתנגד לדברי. ראה למשל את הדיון בפוליטאה, ספר ה', בו מנסה סוקרטס להוכיח את דבר קיומם של ישים בלתי משתנים (האידאות) שם הוא מבהיר כי עולמנו שלנו נמצא בין האין המוחלט לבין היש המוחלט. ממשל הקו המחולק עולה, כי הידיעה הנודעת לנו אודות העולם המוחש אינה ידיעה ממש, אלא סברה (הדבר מופיע גם בסיומו של מנון, ובחלק הראשון של דברי טימיוס בדיאלוג הקרוי על שמו ובמקומות רבים נוספים). לפיכך אנו נותרים עם הסברה בלבד (כפי שטען כבר פרמנידס בשירו), כשהידיעה נדחית לסופו של תהליך ארוך התלוי במזל וברצון האלים (המשתה) או לעולם הבא (פיידרוס). הסברה איננה אמת מוחלטת ואיננה שקר מוחלט. היא נכונה ולא נכונה בו בעת, ועשויה להיות מסתברת יותר או פחות. כך שהסברה האפלטונית היא אמיתית במידה ושיקרית במידה - בהיותה במעמד ביניים. לכן, גם על פי אפלטון, השקר אמנם אינו קיים, אך ישנם סברה לא נכונה וסברה נכונה - קיים דבר מה שיקרי במידה או אמיתי במידה. אני סבור כי אם קוראים בזהירות את אפלטון אפשר לראות שלדעתו אין אדם משקר מתוך ידיעה. אם אדם משקר - הוא אינו יודע. אם הוא יודע - מה שהוא אומר אינו דבר שקר (עם זאת, הוא עשוי להיות "שקר מועיל", "שקר" המיועד להביא את הטוב, כמו אלו שהוא מדבר עליהם בפוליטאה, אבל אז אין מדובר בשקר ממש). אדם החוטא בשקר ופועל להרע למעשה בהכרח מזיק לעצמו (לנפשו בת האלמוות) - והרי אין אדם מזיק לעצמו מתוך ידיעה (על פי טענה החוזרת פעמים רבות כל כך בדיאלוגים האפלטוניים). המשקר אם כן אינו יודע, ואינו משקר מתוך ידיעה. יוצא שהמשקר (בייחוד זה המבקש להטעות) משקר תמיד מתוך חוסר ידיעה. בסופו של יום, אפלטון לא יאחז בטענה כי השקר לעולם לא יצלח משום שהוא בר הפרכה. אנו חיים בעולם של שקרים רבים שאינם מופרכים לעולם, ואם נכפיף את האתיקה למבחן התוצאה הנראת לעין מוטב שנשקר (כפי שטענו כמה מהסופיסטים), או לפחות נשאף לשקר מבלי להיתפס. השקר הוא רע כי הוא פשוט רע, כי הוא "פוגע בנפשו של המעוול", כי היזק לאחר הוא רע. אין לעשות את הרע פשוט כי זה רע לעשותו, ולא כי עלולים לתפוס אותנו (הדבר נאמר בצורה המפורשת ביותר בדיאלוג גורגיאס, אם אני לא טועה - שם טוען סוקרטס כי עלינו לעשות את הטוב גם אם זה לעולם לא יעשה אותנו מאושרים).

 

[מולוקו]

בדיאלוג "סופיסטן" אשר בכרך ג'

של כיתבי אפלטון. מניח "האורח" אפשרות לחרוג מאבינו פרמנידס ובכל זאת לסבור מן האין. אחד הסיבות שהוא עושה כך , זה להתחקות אחר הסופיסטן. כפי שנאמר - מקום מיסתור מצא לו הסופיסטן לסבור ממנו. ולשם הרי יש איסור להגיע. לגבי אפלטון עניין האידאות לא היה ברירת מחדל, אפלטון ראה אידאות. האידאות לגבי אפלטון היו בהכרה, והידיעה חלה על היש בלבד. הידיעה הטהורה שבסוף "פוליטאה" אנו מגיעים להכרה "מהי ידיעה ?" והוא התכוון לכך ברצינות. נקודת המוצא של סוקרטס ואפלטון הרציונליים נבעה מפרמנידס וזיינון תלמידו ומאהבו. פרמנידס לא הותיר הרבה מלבד פואימה ששם או מכריע - בין היש לבין האין, על היש אפשר לחשוב על האין אסור לחשוב. עניין "האחד" שלו, לא ניתן לריבוי בשום דרך. הרבה טענות של סוקרטס האפלטוני הינם טענות פרמנידיות אם תשים לב, סוקרטס הוא רציונלי ומי שחושב אחרת טועה. הרציונליות שלו לא ניתנת לפשרה. משל הקו המחולק ,או המערה בא להמחיש את האמת המוחלטת מול הממשות הלא שלמה. היציאה אל השמש מן המערה ,דומה ליציאה מן הפשרה לאמת המוחלטת. ולארטא - המעלה הטובה. כך שאפלטון לא היה מתפשר איתך בשום דרך. טענה סוקרטית ידועה עוד מפרוטגורס היא - שאין אדם עושה עוול מרצונו. ועדיף לסבול עוול מאשר לעשות עוול. בניגוד לתרסימאכוס מייצג העוול המוחלט. הזכור לנו מספר המדינה. צודק הינך שסוקרטס טוען שעשיית העוול פוגעת בעושה העוול, אבל בכל זאת עוול נעשה יום יום. בדיאלוג טעון זה מוביל סוקרטס את פרוטגורס הסופיסטן להכרה שעשיית עוול טעות היא. ולא באה מתוך סכלות , או לחץ חברתי. פשוט טעות. האדם לא שקל את הדברים במשקל המוסר כראוי. שאלה לסיום - האם אנו חיים במדינה שהעוול המוחלט מיוצג על ידי החזקים?

 

[Grimsom]

שירוש כל רע

אין ביננו מחלוקת שאי אפשר לסבור מן האין. סברה שייכת לתחום הביניים שבין האין והיש - לעולם הממשי. ייתכן שאפלטון עצמו זכה לראות את האידאות (האמנם? אם אכן ראה את האידאות מדוע בפיידרוס הוא דוחה את האפשרות לראיית האידאות לעולם הבא?), הוא אינו מספק לנו שום תורה דיסקורסיבית וודאית הנובעת מהן - כל החלקים "מלאי הבשר" בדיאלוגים, בעלי התוכן המטאפיזי הקשה, הם מטאפורות, מיתוסים או סברות (המדבר עצמו מציג אותן ככאלה). הפוליטאה מסתיימת גם היא, כזכור לך, במיתוס - בסיפורו של איר, אשר חזר מן העולם הבא על מנת לספר לנו את קורות הנשמה לאחר המוות. אין ספק שללקח שלה התכוון אפלטון ברצינות - יש לעשות את הטוב. אולם, לאור יחסו הביקורתי של אפלטון לדבריהם של אנשים, האם באמת ציפה שיקבלו את דברי המעשה הזה ללא ערעור, כעובדה ולא כמיתוס? לפואמה של פרמנידס, כפי שאתה וודאי יודע, היו שני חלקים (שלושה, אם אתה סופר את ההקדמה). החלק הראשון מסתיים אכן לאחר שנבחנה דרך האמת ונחשפו מסקנותיה ועדיפותה. אך שם לא מסתיימת הפואמה. היא ממשיכה לתאר לנו את העולם על דרך הנראה, כפעולתם של שני כוחות (אש וחושך, אם אני לא טועה). לדרך הנראה, דרך הסברה, יתרונות משלה - לולא היא, לא ניתן היה לבנות מדע ספקולטיבי. דרך האמת היא מוחלטת, אך עקרה. דרך הסברה שגויה בהכרח, אך פוריה. הקו המחולק ומשל המערה אכן מדגימים את עליונות האמת המוחלטת על פני עולם הסברה המוחש. אך אל תשכח שבמשל המערה הפילוסוף מוחזר פנימה, אל המערה. מקומו בעולם בצללים - בעולם הסברה. גם אם חזה ביש כשלעצמו, עליו להסתגל כעת לעולם הצללים ולהנהיג את עירו לאור הידע שרכש. לשם כך מוקמת הפוליטאה. לשם כך נעזר הפילוסוף ב"שקרים מועילים" (מיתוס המתכות, שקר הגרלת הזיווגים וכו' - אותם מדמה סוקרטס לסם רפואה שנותן הרופא לחולה). הפילוסוף נאלץ לחזור מן האמת המוחלטת לפשרה - לשקר למען טוב גדול יותר (האם כך יאץ אפלטון לדיאון? האם מותו של דיאון הוא הסיבה לחוקים?). ישנם מספר דברים נוספים שאנו חלוקים בהם. לפי הבנתי בפרוטאגורס מבקש סוקרטס דווקא לטעון שמוסר הוא כן עניין של ידיעה (ועל כן התנהגות לא נאותה מקורה כן בסיכלות - מכל מקום הדיאלוג מסתיים באופוריה). תראסימאכוס אינו מייצגו של "העוול המוחלט" - אין עוול מוחלט, שהרי מקור הכל בטוב; קיימות רק דרגות שונות של טוב וממשות. ובאשר לשאלת הסיום - אני (כפי שבוודאי הבנת), אינני מאמין ברוע מוחלט, כך שאינני סבור כי ישנו עוול מוחלט במדינתנו, או שהוא מיוצג על ידי איזושהי שכבה חברתית או אליטת כוח. אני מסכים כי ישנם לא מעט תראסימאכואים בקרבנו; יותר מכך, אני סבור שאנחנו חיים בחברה תראסימאכואית, וכי הדבר מוטמע בחינוך ובתרבות עמוק משניתן יהיה לשנות את פני הדברים בקרוב ללא מהפכה של ממש.

 

[מולוקו]

אתה מסיק מסקנות מהירות מדי.

לפי כל החוקרים אפלטון התכוון ברצינות לכל מילה שאמר. ראייה ראשונה נמצאת בכרך החמישי של כתבי אפלטון ששם מנסה אפלטון ללמד את דיונון השליט להיות פילוסוף ולמשול בעם בדרך הפילוסופית. ראייה שניה מובאת בטימאוס ששם מדבר אפלטון בעניין האידאות על דמות ממש. "Edos" עניין המיתוס בסוף ספר ,נשאר בגדר מיתוס ולא יותר. יש הבחנה ברורה בין המיתוס לספר המדינה. גם המיתוס מספר לקח חשוב - שהאדם נענש לא על מה שעשה, אלא על מה שיכול היה לעשות ולא עשה. גם פה מצוות העשה חשובה. בדיאלוג פרוטגורס סוקרטס לא מקבל את ההנחה שהעוול נעשה מסכלות, מחוסר ידיעה או מכניעה להנאות. לזה בדיוק הוא אומר לא רבתי. זהו תירוץ ברור ואופייני של הסופיסטים שסוקרטס כמתנגדם מבטל את ההנחות הללו ומחפש את הבדיקה, השקלא ויתרה. המשקל המדוייק או אם תרצה שתי השמשות של דיקרט. בדיאלוג פרמנידס בכרך השלישי, נערך דיאלוג בין זיינון, פרמנידס אנטיפון המספר וסוקרטס. שם מתעקש פרמנידס שהאחד קיים ללא ריבוי או חלוקה, ועל האין אסור לחשוב, אסור. זאת ועוד המסקנה הסופית שאם לא היה אחד, לא היה ולא כלום בעולם. יש לציין שחוקרי אפלטון לא משוכנעים שדיאלוג כזה התקיים כלל, כיוון שאז סוקרטס היה בן שמונה לפי חשבון היסטורי. ונקודה חשובה נוספת - דיאלוג סוקרטי צריך לחקור בדרך רציונלית בלבד ללא פשרות. יש להתייחס גם למה שנרמז ולא רק לנאמר כמו ספר היסטוריה. מכאן יוצא שכל מה שנמצא מעבר לידיעה החלה על היש, מבחינה רציונלית לא קיים. זכור - אין פשרות בעניין הזה ,וכל דבר שסוקרטס האפלטוני אמר הוא התכוון לכך ברצינות.

 

[Grimsom]

אנא הבהר

מעניין שאתה אומר שאני מסיק מסקנות מהר מדי, וכי דברי מנוגדים לדברי כל החוקרים. דווקא שנים של קריאה באפלטון ובפרשנים, ושמיעה של הרצאות - לעיתים מנוגדות, על עניינים שונים בטקסטים האפלטוניים, הם שהביאו אותי לשנות את דעתי בנוגע לטקסטים - מפרשנות נאיבית לקריאה חשדנית יותר, המקפידה על כל מלה, והתופשת את אפלטון כפילוסוף אזוטרי וככותב חמקמק. אני מודה - אתה למעלה מכוחי. אין ביכולתי לחלץ ולו טיעון אחד רלוונטי לדיון ביננו מתוך סבך הטענות הלא ממוקדות שהבאת - שחלקן חוזרות, משום מה בלשון של התנגדות, על דברים שכבר אמרתי, וחלקן אינן מפורשות מספיק או מעוגנות באופן ספציפי מספיק על מנת שאדע כיצד להתייחס אליהן. אפרט, על מנת שדברי לא יישארו תלויים באוויר כתגרנות סתמית. אסתפק בשלוש בקשות הבהרה - שהן המעניינות אותי ביותר, ואת השאר נמשיך לברר לאחר מכן: א. אתה טוען שכל החוקרים תמימי דעים שאפלטון התכוון ברצינות לדבריו - משמע מה? שלא נשא משלים? של רמז רמיזות? שלא אמר דבר אחד ולמעשה רמז לאחר? שלא טיבל דבריו במיתוסים? שלא דבר לכמה רבדים של קוראים? לא נראה לי שלכך התכוונת, שכן אתה בעצמך מסכים שיש להתייחס לנרמז ולא לקבל את דבריו של אפלטון כפשוטם. על כן אודה לך אם תבהיר מה כוותך. ב. לא הבנתי למה מהוות האיגרות ראייה (כשאתה מדבר על הכרך החמישי לתרגומו של ליבס, אני מניח, גם על סמך התוכן, שכוונתך לאיגרות). האם לכך שאפלטון שאף שהפילוסוף ימשול בבני אדם אחרים? כנראה שלא לכך התכוונת, שכן אני כבר אמרתי זאת בעצמי, ואתה התנגדת לדברי. האם לדבריך טוען אפלטון כי על הפילוסוף להיות כספר פתוח בפני בני עירו, או בפני יריב הפוליטיים? אודה לך אם תבהיר נקודה זו. ג. הדיבור על דמות האידאות, שחוזר ונשנה בדיאלוגים רבים - מה הוא בא להוכיח, לטענתך? שהאידאות הן צורה ממש, בדומה לעיגול ומשולש? או שמא יש כאן מטאפורה, הבאה להצביע על המימד החווייתי (להבדיל מהמימד הדיסקורסיבי) שבתפישת האידאות?

 

[מולוקו]

אענה על ראשון, ראשון. ועל אחרון,

אחרון. ראשית כל אדם המעיין ומעמיק בכתבי אפלטון, הריהו עוקר הרים ,וטוחנם זה בזה. ועל אחד כמה וכמה חלה הברכה , על העיזוז המפרשן את הכתוב כהבנתו. א. בהולדתה של הטרגדיה כותב ניטשה על סוקרטס - מזה רעב, מחטט ומפשפש לא יוותר עד שיגיע לעתיק שבעתיקות... ניטשה מייחס את אמירתו לסוקרטס ויוצא מכך לאפלטון. היות וסוקרטס לא כתב מילה. בכתבי אפלטון יש משלים, יש מיתוס. ואפילו רמיזות. אולם כל דבר שנאמר באותם כתבים נשא כוונה ושאיפה ביצועית. ללא פשרות וללא ויתורים כפי שאומר אביה של הפילוסופיה הפוסטמודרנית. לא הכרח הוא ואף רצוי שהקורא לא יסכים עם החוקר. לדוגמא -אחת מהטענות שהעלתי שסוקרטס הינו אתאיסט גמור, רמז לזה אפשר למצוא ברגע הוצאתו להורג וכוס הרעל בידו, הוא מציע לנסוך משקה כזה לאלים. או כשהוא אומר לקריטון שיתן לאל הרפואה {אקסליפיוס} תרנגול, כי הוא חייב לו. לא פורט, מדוע הוא לא עשה כך בעצמו, וחיכה עם זה עד יום מותו. או בויכוח עם אותיפרון בבית המשפט בעניין הדתי והאמונה באלים. שם מפיל סוקרטס את טיעוניו של אויתיפרון האדוק יותר מפעם אחת. ב. אפלטון טען שעל הפילוסוף להתמנות למלך, כיוון שאין הממש משמש פיתוי עבורו. לכן הוא לא יגנוב, לא ישחית ויציית לאמת. ואצל דיונון מנסה אפלטון להוציא תוכנית זאת לפועל למרות שהיא נכשלת. ג. האידאות אינם מטפורה אלא תפיסת שכלית. אפלטון רואה דמות בשכל. תפיסתו של דיקרט את הצורה הגיאומטרית גרמה לניהיליזם שלו לפרוץ החוצה, ולהשתמש בשכל לראות דברים. לא יפלא הדבר כי דיקרט היה חסידו של אפלטון. מבחינתו של אפלטון האידאות קיימות ואינם מטפורה או אמת מידה. לכן הלנה היפה, היא יפה בהסתייגיות, היא איננה אידאת היופי. שים לב , בהסתייגיות ולא יחסית, הוא לא עושה כאן פרדיקט אלא מסייג את היופי שלה. כיוון שתפיסת האידאה של היופי בשכל אינה תפיסת הממשות של הלנה היפה. וכאן נעוץ ההבדל. אשמח בכנות גמורה לשמוע פרשנות שלך,על הדיאלוגים של אפלטון. ואנסה את כוחי בהבנתם.

 

[Grimsom]

על הסברה

א. דווקא משום שכתביו של אפלטון מכוונים לביצוע, אין לקבל את דבריו כפשוטם (כפי שציינת אף אתה בעצמך). חוסר הפשרות והויתורים הוא במטרה - לא בפשט הטקסטים. ושתי הערות שוליים: 1. אני לא סבור שסוקרטס האפלטוני הוא אתאיסט גמור. הפרשנות הזו נראית לי אנכרוניסטית משהו (גם אם לא רחוקה מן האמת). לא אחזור על הראיות המעידות להפך, אותן אתה בוודאי מכיר. גישתו לאלים קרובה יותר לגישה הפגנית הקלאסית מאשר לתפישה אתאיסטית, הממשיכה למעשה את הרצינות הפרוטסטנטית ביחס לאלהים (תפישתי על הגישה הפגנית לאלים קרובה גם לזו למציג ניטשה בהולדת, ויותר מכך לספרו המצויין של פול ון, "האם האמינו היוונים במיתוסים שלהם?"). 2. באשר לסוקרטס האיש, יש לנו שני מקורות נוספים ללמוד על דעותיו, אף שלא הותיר ולו ספר אחד. המקור הפחות משמעותי (אליו יש להתייחס בזהירות מרובה ובחוסר אמון רב יותר מן האחרים) הוא הקומדיה עננים של אריסטופנס, בן זמנו של סוקרטס (ואחד הדוברים במשתה). השני, והאמין מכולם (אף יותר, כנראה מן הדיאלוגים האפלוניים המומצאים כמעט לחלוטין) הם הדיאלוגים של קסנופון. סוקרטס של קסנופון שונה מאוד מבן דמותו האפלטוני. ב. אין מחלוקת כי אפלטון ראה את הפילוסוף כמתאים ביותר למשול, וכי אף ניסה לבפועל ליישם את רעיונותיו. בכך הוא, אגב, לא הראשון, אלא ממשיכה של המסורת הפיתגוראית (ממנה הושפע בתחומים רבים). המחלוקת ביננו, כפי שאני מבין אותה, היא על אופיה של הסברה ומעמדה (ובתוך זה, באופן כללי יותר, על "מעמד הביניים" האונטולוגי והאפיסטמולוגי בתורת אפלטון, שלדעתי תופש מקום מרכזי וחשוב, ולדעתך, כך אני מבין, שולי וחשוב פחות). ג. לא טענתי שהאידאות כלעצמן הן מטאפורה. טענתי שהדיבור עליהן כבעלות צורה שנתפשת בראיה, כאילו הן מוחשיות, הוא המטאפורה. מטרתה להצביע על כך שתפישת השכל את האידאות היא בלתי אמצעית - כמו הראיה (להבדיל מתפישה אמצעית, דיסקורסיבית, הניתנת לניתוח מושכל ומתפרט - בתחום הידיעה המתפרטת, כגון הגיאומטריה הנשענת על אקסיומות, אנחנו תמיד נמצאים במעמד נמוך יותר של הכרה). לראיה בלתי אמצעית זו מכוונת הדיאלקטיקה. האידאות כשלעצמן הן חלק מתאוריה מטאפיזית, בעלת יתרונות וחסרונות (שאפלטון היה מודע להן היטב, כפי שאפשר ללמוד מהדיאלוג פרמנידס). באשר ליחס בין בין האידאות לתכונות המוחשיות, אשמח אם תביא ציטוט מפורש המראה זאת. זכרוני אולי בוגד בי (אין לי את הפרמנידס לנגד עיני כרגע), אבל אני זוכר שהתרשמתי (אולי בטעות) שיש יחס של יחסיות בין המוחש לאידאות, בצד התיאורים האחרים ליחס בין האידאות למוחש. האם ההסתייגות אינה כוללת בתוכה יחסיות? האם נטילת החלק וההידמות אינן יחסי ביניים - באופן כזה שהנוטל חלק ביפה, או המתדמה לו, הוא גם פחות יפה ממנו?

 

[מולוקו]

הבעיה הפסיכו פיסית הביאה את אפלטון

למסקנה בדבר קיומה של הנפש בנפרד מן הגוף. ועל כך הוא ממטיר תיאורים רבים בכמה דיאלוגים מאוחרים שלו. אלו דבריו של אפלטון ולסוקרטס אין נגיעה בהם. הבעיה הפסיכו פיסית תחילתה במינון ושיאה בטימאוס. סוקרטס היה רציונלי לחלוטין ולא הסכים לקבל דבר מעבר למושא הטוטאלי. לכן ענייני אלים ופגניות לא היו נחלתו של סוקרטס. כל חייו התעקש לקבל את את הדבר הרציונלי הטהור. המקורות הנוספים שאתה מציין לגבי סוקרטס, אינם משקפים את הפילוסופיה שלו, ולא את הלך המחשבה הפורה שלו ושל תלמידו אפלטון. שלא לדבר על אריסטופנס ששם ללעג את היחפן סוקרטס, שאין לו פרוטה בכיסו ומשנורר אוכל מחבריו, וכסף מקריטון. קסנופון יודע את סוקרטס אבל לא נכנס למוחו הקודח כפי שעושה אפלטון. וייטהד, אמר פעם שכל הפילוסופיה של העולם המערבי הינה הערת שוליים לאפלטון. אז הישמר בכבודו של אפלטון שהיה והינו גדול הפילוסופים של העולם המערבי. וללא אפלטון היתה הפילוסופיה גוועת אחר פרמנידס שהביא אותה למבי סתום, כאשר ביטל את התנועה. וזיינון הפליא בשני משלים - אכילס והצב, ומשל החץ. עניין לקיחת החלק באה כפשרה מצידו של אפלטון, להראות שהעולם המוחשי מחקה את האידאות. אבל ההבדלים בין שני העולמות המקבילים היו אקוטיים. הרי אי אפשר לחבר ולקשר בין נצח לבין תלוי בזמן, בין אחדות ונתון בריבוי. זה לא לוח הניגודים של פיתגורס אלו עולמות שאינם משלימים זה את זה, אלא מקבילים זה לזה. וכשהעולם שלנו נוטל חלק בעולם האידאות, מדובר במקרה הטוב על חיקוי, על ממשות דהויה ולא על חיבור והשלמה. כי אלו עולמות שונים לחלוטין. עוד עניין, לקיחת החלק באה מצידו של אפלטון לאחר שראה שתפיסת האידאות לא תתקבל בצורתה הנוכחית, ופחד שהמושא הטוטאלי יביא את הפילוסופיה שלו למבוי סתום.