דרקונית סגלגלה
New member
מהיכל להיכל
בא לי לשתף...
ביום שני בבוקר נפטרה סבתא שלי בגיל מופלג. עשרה ימים לפני מותה חגגה 104.
היא נפטרה מזקנה. היא לא היתה חולה, מעולם לא לקחה תרופות. גם לא "רק אקמול לכאב ראש".
בחודש האחרון מצבה הבריאותי התדרדר, היו לה כמה דלקות חוזרות והיא התקשתה לנשום ונעזרה בימים האחרונים בחמצן, ולאט לאט נפרדה מהעולם הזה.
עד הרגע האחרון היתה בבית האבות הסיעודי של הקיבוץ בו גדלתי. עטופה באהבה. כל החיים היתה לה רק אהבה לזולת, והאהבה הזאת חזרה אליה.
האחות שהיתה לידה ברגעים האחרונים סיפרה שאת הנשימות האחרונות היא לקחה בשלווה.
סבתא היתה ההשראה שלי. היא הגשימה בחייה את כל מה שאני מאמינה בו, ובלי לקרוא על כך בשום ספר.
מחשבה חיובית ואנרגיות טובות היו מושגים שהיא לא הכירה אבל לימדה את כולנו. כולם אהבו אותה, מעולם לא רבה עם איש (ומי שחי אי פעם בקיבוץ מבין כמה גדול זה). במקצועה היתה אחות, אז כל עוד היה לה כח (כשהיתה צעירה בת פחות מ- 90
) היתה עוברת מבית לבית, מבקרת את החולים, מחזקת ומעודדת.
סיפור חייה היה מלא מהמורות. היא איבדה את מולדתה ומשפחתה במלחמה, נאלצה לוותר על חלומה המקצועי להיות רופאה (האנטישמיות בארצה לא אפשרה לה להשלים את לימודיה), איבדה תינוק ורק בגיל מבוגר הצליחה להביא לעולם את בתה היחידה.
בכל זאת מעולם לא ספגתי ממנה כאב ומרמור, רק אהבה והודיה על מה שיש.
מופלא במיוחד היה היחס שלה למתנדבים בקיבוץ. למרות שאיבדה את משפחתה בשואה, מעולם לא היתה בה טיפת שנאה. ואת המתנדבים מגרמניה אהבה במיוחד, כי היתה לה שפה משותפת איתם.
היא למדה עברית בגיל 60 וידעה גם פולנית, גרמנית, יידיש וספרדית. רק אנגלית לא הצליחה ללמוד בגיל מבוגר.
אני מצרפת הספד שקראה על קברה חברת קיבוץ, ממנו אפשר ללמוד קצת על האשה המדהימה הזאת, שזו זכות להיות נכדתה. אשה זעירה בקומתה אבל ענקית ברוחה. אחת ויחידה.
וכמה מילים מתוך ההספד של אמי:
תודה שלימדת אותי לראות בכל משבר את ההזדמנות להיבנות מחדש
תודה שלימדת אותי שלתת ולקבל אחד הם
תודה שלימדת אותי לזרום עם החיים גם כשהזרם שינה כיוון פתאום.
תודה שלימדת אותי שרצון והתמדה הם הפיתרון
תודה שלימדת אותי על גדולת הפשטות
ואחרון אחרון חביב, מקדישה לה את השיר המדהים הזה של זלדה ששלחה לנו חברה של אחותי, שכאילו נכתב עליה. יהי זכרה ברוך.
מֵהֵיכָל לְהֵיכָל / זלדה
לָלֶכֶת מְפֻיָּס
בְּלִי פַּחַד,
בְּלִי שֶׁשְּׁמוּרָה בַּלֵּב טִינָה עַל אֱלֹהִים,
בְּלִי בּוּשָׁה נוֹקֶבֶת כְּלַפֵּי הַשֶּׁמֶשׁ,
בְּלִי מְרִירוּת פְּתָנִים כְּלַפֵּי קְרוֹבִים שֶׁבִּקְרוֹבִים.
לָלֶכֶת מְפֻיָּס בִּנְשִׁיקַת עֵינַיִם מִכָּל צוּרָה
וּבִנְשִׁיקַת נֶפֶשׁ מִכָּל רֶגֶשׁ,
לַעֲבֹר בְּנַחַת מֵהֵיכָל לְהֵיכָל,
כְּשֶׁהַיָּד הַזְּקֵנָה נוֹגַעַת בִּזְהִירוּת, בְּרֹך,
בְּקִירוֹת הָעוֹלָם הַזֶּה, בְּצִיּוּרָיו.
זָכִיתִי לִרְאוֹת שְׁקִיעָה כָּזֹאת
וְהִיא הָיְתָה מְפֹאֶרֶת מִכָּל שְׁקִיעוֹת הַשֶּׁמֶשׁ -
פָּתַחְתִּי אֶת חַלּוֹנִי וְהִתְבּוֹנַנְתִּי אֵלָיו:
הַזָּקֵן הַיָּפֶה צָבַע אֶת תְּרִיסָיו.
לְאַט-לְאַט
מִתּוֹך עֹנֶג אֵין-סוֹפִי,
כְּנִפְרָד בִּנְשִׁיקָה מֵעוֹלַם-הַמַּעֲשִׂים.
בא לי לשתף...
ביום שני בבוקר נפטרה סבתא שלי בגיל מופלג. עשרה ימים לפני מותה חגגה 104.
היא נפטרה מזקנה. היא לא היתה חולה, מעולם לא לקחה תרופות. גם לא "רק אקמול לכאב ראש".
בחודש האחרון מצבה הבריאותי התדרדר, היו לה כמה דלקות חוזרות והיא התקשתה לנשום ונעזרה בימים האחרונים בחמצן, ולאט לאט נפרדה מהעולם הזה.
עד הרגע האחרון היתה בבית האבות הסיעודי של הקיבוץ בו גדלתי. עטופה באהבה. כל החיים היתה לה רק אהבה לזולת, והאהבה הזאת חזרה אליה.
האחות שהיתה לידה ברגעים האחרונים סיפרה שאת הנשימות האחרונות היא לקחה בשלווה.
סבתא היתה ההשראה שלי. היא הגשימה בחייה את כל מה שאני מאמינה בו, ובלי לקרוא על כך בשום ספר.
מחשבה חיובית ואנרגיות טובות היו מושגים שהיא לא הכירה אבל לימדה את כולנו. כולם אהבו אותה, מעולם לא רבה עם איש (ומי שחי אי פעם בקיבוץ מבין כמה גדול זה). במקצועה היתה אחות, אז כל עוד היה לה כח (כשהיתה צעירה בת פחות מ- 90
סיפור חייה היה מלא מהמורות. היא איבדה את מולדתה ומשפחתה במלחמה, נאלצה לוותר על חלומה המקצועי להיות רופאה (האנטישמיות בארצה לא אפשרה לה להשלים את לימודיה), איבדה תינוק ורק בגיל מבוגר הצליחה להביא לעולם את בתה היחידה.
בכל זאת מעולם לא ספגתי ממנה כאב ומרמור, רק אהבה והודיה על מה שיש.
מופלא במיוחד היה היחס שלה למתנדבים בקיבוץ. למרות שאיבדה את משפחתה בשואה, מעולם לא היתה בה טיפת שנאה. ואת המתנדבים מגרמניה אהבה במיוחד, כי היתה לה שפה משותפת איתם.
היא למדה עברית בגיל 60 וידעה גם פולנית, גרמנית, יידיש וספרדית. רק אנגלית לא הצליחה ללמוד בגיל מבוגר.
אני מצרפת הספד שקראה על קברה חברת קיבוץ, ממנו אפשר ללמוד קצת על האשה המדהימה הזאת, שזו זכות להיות נכדתה. אשה זעירה בקומתה אבל ענקית ברוחה. אחת ויחידה.
וכמה מילים מתוך ההספד של אמי:
תודה שלימדת אותי לראות בכל משבר את ההזדמנות להיבנות מחדש
תודה שלימדת אותי שלתת ולקבל אחד הם
תודה שלימדת אותי לזרום עם החיים גם כשהזרם שינה כיוון פתאום.
תודה שלימדת אותי שרצון והתמדה הם הפיתרון
תודה שלימדת אותי על גדולת הפשטות
ואחרון אחרון חביב, מקדישה לה את השיר המדהים הזה של זלדה ששלחה לנו חברה של אחותי, שכאילו נכתב עליה. יהי זכרה ברוך.
מֵהֵיכָל לְהֵיכָל / זלדה
לָלֶכֶת מְפֻיָּס
בְּלִי פַּחַד,
בְּלִי שֶׁשְּׁמוּרָה בַּלֵּב טִינָה עַל אֱלֹהִים,
בְּלִי בּוּשָׁה נוֹקֶבֶת כְּלַפֵּי הַשֶּׁמֶשׁ,
בְּלִי מְרִירוּת פְּתָנִים כְּלַפֵּי קְרוֹבִים שֶׁבִּקְרוֹבִים.
לָלֶכֶת מְפֻיָּס בִּנְשִׁיקַת עֵינַיִם מִכָּל צוּרָה
וּבִנְשִׁיקַת נֶפֶשׁ מִכָּל רֶגֶשׁ,
לַעֲבֹר בְּנַחַת מֵהֵיכָל לְהֵיכָל,
כְּשֶׁהַיָּד הַזְּקֵנָה נוֹגַעַת בִּזְהִירוּת, בְּרֹך,
בְּקִירוֹת הָעוֹלָם הַזֶּה, בְּצִיּוּרָיו.
זָכִיתִי לִרְאוֹת שְׁקִיעָה כָּזֹאת
וְהִיא הָיְתָה מְפֹאֶרֶת מִכָּל שְׁקִיעוֹת הַשֶּׁמֶשׁ -
פָּתַחְתִּי אֶת חַלּוֹנִי וְהִתְבּוֹנַנְתִּי אֵלָיו:
הַזָּקֵן הַיָּפֶה צָבַע אֶת תְּרִיסָיו.
לְאַט-לְאַט
מִתּוֹך עֹנֶג אֵין-סוֹפִי,
כְּנִפְרָד בִּנְשִׁיקָה מֵעוֹלַם-הַמַּעֲשִׂים.
