מהזמן האחרון
כבר יותר משבוע שאני מנסה לכתוב פה הודעה, אפילו פתחתי חלון והתחלתי לכתוב בהמשכים, אבל מכיוון שנחתתי לתוך הגשות, לא היתה לי שניה לשבת על זה ברצינות.
אז מכיווון שאין לי זמן ואני מתרחקת מזה, אז אני פשוט אכתוב בלי מתכונת מסודרת, ומה שייצא, ייצא.
הבעיה בלנסוע לראות הופעה שאתה מחכה לה שנים, היא שאתה באמת נוסע לראות אותה בסוף. זו לא באמת בעיה, כמובן, אבל זה הופך את כל העניין לסוריאליסטי, וכשהמציאות שלי נהיית סוריאליסטית, אין "בום" כשהפצצה נופלת, רק הדף והד וסלואו-מושן.
אז נסעתי ללונדון כדי לראות את ריאן אדאמס. חודשיים מראש ידעתי על זה, וקצת שמחתי שאין לי שניה לחשוב על זה עד שזה יגיע, כי זה יהפוך את החוויה לחזקה יותר. גם כשהגעתי ללונדון לא באמת חשבתי על זה, וגם כשעמדתי בתור להיכנס לאולם לא באמת חשבתי על זה, רק התחלתי להרגיש בחילה, וגם כשהוא עלה לבמה לא באמת חשבתי על זה, כנראה שהתחלתי לחשוב על זה כשהמפוחית נכנסה ב-Oh My Sweet Carolina. הדבר שאני הכי מייחלת לו בהופעה, זה להצליח להתנתק לגמרי מהמקום שבו אני נמצאת ולהיות רק בתוך המוזיקה. אני לא תמיד מגיעה לזה, וזה בכלל לא קשור לכמה אני אוהבת את האמן שמופיע מולי, זה לרוב עניין של מה שמסביב לו. ריאן נתן הופעה מדהימה, לא רק מבחינת סטליסט (ממש לא היה לי אכפת מהסטליסט, כי זו ההופעה הראשונה והיחידה שאני רואה), אלא מבחינת ביצוע. הוא היה שם בכל שיר ושיר והוא ידע לשיר אותו עד הצליל האחרון, הוא ידע בדיוק איפה למשוך, ואיפה לשתוק, ואיפה לרפרף על המילים ואיפה לצבוט את המיתרים ואיפה לפרוט אותם אחד-אחד. זו היתה הופעת סולו, ולכן הרבה שירים עברו עיבודים ונשמעו אחרת כשהם זוקקו למינוריות המדויקת שלהם, זו הכי מינימלית שיש כדי לאפשר להם להתקיים. וזה היה נהדר, כי הוא ידע בדיוק איפה להעשיר אותם ואיפה להשאיר אותם חשופים. לא היה שיר שלא עבר טיפול ספציפי והונח על האויר הדחוס של האולם בעדינות ובנכונות לאפשר לנו לבצוע ממנו חלקים לעצמנו. האקוסטיקה היתה מופלאה (ותודה לבריטים ותאטראות המיוזיקלס שלהם), אפשר היה לשמוע סיכה נופלת, או כל תזוזה על הבמה. קיבלתי יותר ממה שציפיתי לו, ולא היה "בום", אבל היה הדף.
ריאן של היום הוא לא ריאן של פעם, ולא משנה אם זה אותו ג'קט ג'ינס או שיער פרוע או ציניות שנונה. הוא לא מאלתר את הסטליסטים, והוא לא נותן לך מקום בבחירה, הוא לא מתקשר איתך כדי לקבל תגובה. זה בסדר, כי הוא יודע לתקשר איתי כשהוא שר ובתכל'ס זה כל מה שאני צריכה, אבל זה היה קצת עצוב, לדעת שאני לא אראה אותו ככה יותר, חופשי לגמרי ולא על הבמה רק כדי לתת הופעה. אבל האמת היא שאני לא מאשימה אותו ואולי זה בגלל המיקום, הקהל הבריטי גם הוא לא הדבר הכי תקשורתי בעולם, ואני באמת לא יכולה להבין איך אנשים יכולים לחוות את המוזיקה שלהם בישיבה זקופה וקפואה על הכסא, בלי להרגיש את הצורך לזוז ולשיר ולתת לה להשתלט עליך. ובמובן הזה אני תמיד מתאכזבת, לא זכורה לי הופעה אחת בחו"ל שהקהל ידע לתת לאמן את מה שמגיע לו ולמוזיקה שלו, ולכן בסוף כל הופעה אני מייחלת לראות את האמן הזה בארץ ולקבל חוויה חדשה. כי לא תעזור האקוסטיקה ולא יעזרו הכסאות הנוחים, אם התודה שלו לקהל בסוף הערב היא: "thank you for being such a nice and.. well dressed audience", כנראה שהקהל לא ידע להחזיר לו את מה שהוא העניק, וכנראה שההופעה היתה יכולה להיראות אחרת אם הוא כן היה. וזה תמיד גורם לי לחשוב איך, ולרצות לחוות את זה כאן, פשוט כי עד עכשיו רק כאן יצא לי לראות את זה קורה.
(רציתי לשים קישור לקטע או שניים, אבל לא העלו שומדבר שווה ליוטיוב, ובכל מקרה שום הקלטה לא מעבירה את הסאונד המופלא שהיה שם, אז תצטרכו להאמין לי).
ומכאן אני אעבור להופעה השניה שראיתי בפרק הזמן הזה, והיא של ליסה ג'רמנו, באוזןבר, ביום חמישי.
המלצתי עליה כאן לא מזמן, לא מתוך ציפיה שיעוטו על ההמלצה כי אינ לא חושבת שהיא תדבר אל רוב האנשים פה, והאמת היא שגם אני לא בקיאה בכל החומר שלה, בלשון המעטה. אבל זו מסוג ההופעות שתחושת הבטן מאותתת שאסור לפספס, ושזה בכלל לא משנה אם אתה מכיר את כל השירים, כי זו לא הופעה של שירים, זו הופעה של אמן.
ליסה ג'רמנו עלתה לבמה אחרי חימום של אפרת בן-צור (גם היא נהדרת בפני עצמה), התיישבה בביישנות ליד הפסנתר, ניגנה שיר, ובסופו ביקשה שלא יקראו קריאות התלהבות, רק מחיאות כפיים בבקשה, גם ככה זה קשה לה. היא היתה אולי הדבר הכי מקסים, רגיש, אינטלגנטי וכן שראיתי בזמן האחרון. היא לא היתה שם בשביל לתת הופעה, היא היתה שם בשביל לתת מוזיקה לחבורה של אנשים שהיא לא מכירה. לא היה לה סטליסט, היתה לה גיטרה והיה לה פסנתר, ולכן היא גם שאלה כל הזמן מה בא לנו לשמוע (איזה כיף, קיבלתי את השיר שרציתי), ולכן היא גם התנצלה כשהיא אמרה שהיא לא זוכרת את כל השירים. לא הייתי צריכה להכיר את כל החומר שלה בשביל להתרגש מכל שיר שהיא נגנה. חלק מהקטעים שהכי ריגשו אותי היו כאלה שלא זיהיתי בכלל. והמונוטוניות שלה, או ההרגשה שיש אותו סאונד לקטעים, בכלל לא הפריעה, להפך. דווקא מתוך זה אפשר היה למצוא את הניואנסים הכי קטנים ולהתרכז בכל מילה. לשבת בין קהל מצומצם של אנשים על כסא פלסטיק, חצי מטר מהבמה באולם קטנטן, העניק לי חוויה הרבה יותר משמעותית מללכת לראות את ההופעה שרציתי לראות כבר שנים. וזה לא קשור לאיזה אמן אני אוהבת יותר, ולכן אני מתחילה לחשוב שהופעות מוצלחות לא באמת תלויות בסולם-האהבה שלך. הן תלויות בקהל, ובמקום, ובטיימינג ובמקום של האמן בתוך הסיטואציה. ליסה ג'רמנו הביאה אותי לדמעות, היא הציפה אותי בזכרונות (שהיו לי, וכאלה שלא היו לי בהקשר של המוזיקה שלה), היא גרמה לי לברוח מהעולם שלא נותן לי מנוח לעולמות אחרים בזמן שהיא שרה. היא איפשרה לי את הספייס הזה שבו אני גם במוזיקה אבל גם בתוך עצמי. והיא עשתה את זה הרבה בזכות הקהל שלא הפסיק להראות לה כמה הוא אוהב אותה, והרבה בזכות האינטימיות שהיא ידעה ורצתה ליצור עם מי שמולה, כי הוא ידע להחזיר לה אותה. זו היתה אחת ההופעות הנפלאות והמרגשות שראיתי, בזמן האחרון ואולי בכלל.
וחוץ מהופעות, יש גם מוזיקה מוקלטת, אבל מאז שהאייפוד שלי הלך לאיבוד קשה לי לעקוב אחרי המוזיקה שלי (לא שאני יודעת למה זה קשור כי אני גם ככה מקשיבה לה לרוב בבית או בסטודיו), אז קשה לי לשתף. קניתי בלונדון שני אלבומים שלא הכרתי, אחד הוא C'mon של Low, שקניתי אחרי שהקשבתי המון ל-Things We Lost In The Fire שלהם בתקופה האחרונה והתאהבתי בו (אם כי הוא מדכא להחריד). מההאזנות שנתתי לו, הוא שומר בחציו השני על אותו הקו, ובחציו הראשון נותן יותר מקום למלודיות קצת יותר קליטות, וזה דווקא נחמד שהאלבום עשוי ככה, בצורה די דיכוטומית. הוא מוצלח ואני צריכה לחקור אותו יותר לעומק, עוד לא היתה לי הזדמנות כלכך. אני גם מרגישה שזה ייקח די הרבה זמן.
השני הוא Shallow Bed של Dry The River, להקה שהכרתי לפני כמה חודשים בזכות האי-פי שהיא הוציאה, שדי כבש אותי (ואני לרוב לא מקשיבה לאי-פים, כי אלא אם זה סופיאן סטיבנס, לרוב זה קצר מדי ומשך הנגינה שלו לא מסונכרן עם שומדבר). האלבום מופק בצורה מאוד מלוטשת, וזה קצת קשה לעשות את המעבר הזה, מהקלטה בוסרית להפקה גדולה. אבל גם מבעד לקשיי ההסתגלות שלי אני יכולה לומר שמדובר באלבום שחושף פוטנציאל, אני לא יודעת אם הוא מממומש פה לגמרי, ואולי זה דווקא טוב שלא, כי הוא גם אוצר בתוכו תום ויש בזה משהו ממש יפה. הסגנון הוא פולק-אלטרנטיב שכזה, אני לא יודעת באמת להגדיר את זה, ולפעמים יש תחושה שזה נופל לתוך כל מה שמוכר בתחום היום, אבל אז (לדעתי, לפחות) זה מצליח להתרחק משם ולהתבצר בנקודה שהיא רק שלהם, וזה נחמד.
ונראה לי שאסיים פה. אני עוד צריכה למולל קצת את שאר המוזיקה שאני מקשיבה לה, אבל אני מאוד מקווה שהולכת להיות הרבה כזאת בתקופה הקרובה, כי יש לי הרגשה שהיא הולכת להיות קשה ואני אזדקק למשהו שיחזיק לי את הראש מעל המים.
כבר יותר משבוע שאני מנסה לכתוב פה הודעה, אפילו פתחתי חלון והתחלתי לכתוב בהמשכים, אבל מכיוון שנחתתי לתוך הגשות, לא היתה לי שניה לשבת על זה ברצינות.
אז מכיווון שאין לי זמן ואני מתרחקת מזה, אז אני פשוט אכתוב בלי מתכונת מסודרת, ומה שייצא, ייצא.
הבעיה בלנסוע לראות הופעה שאתה מחכה לה שנים, היא שאתה באמת נוסע לראות אותה בסוף. זו לא באמת בעיה, כמובן, אבל זה הופך את כל העניין לסוריאליסטי, וכשהמציאות שלי נהיית סוריאליסטית, אין "בום" כשהפצצה נופלת, רק הדף והד וסלואו-מושן.
אז נסעתי ללונדון כדי לראות את ריאן אדאמס. חודשיים מראש ידעתי על זה, וקצת שמחתי שאין לי שניה לחשוב על זה עד שזה יגיע, כי זה יהפוך את החוויה לחזקה יותר. גם כשהגעתי ללונדון לא באמת חשבתי על זה, וגם כשעמדתי בתור להיכנס לאולם לא באמת חשבתי על זה, רק התחלתי להרגיש בחילה, וגם כשהוא עלה לבמה לא באמת חשבתי על זה, כנראה שהתחלתי לחשוב על זה כשהמפוחית נכנסה ב-Oh My Sweet Carolina. הדבר שאני הכי מייחלת לו בהופעה, זה להצליח להתנתק לגמרי מהמקום שבו אני נמצאת ולהיות רק בתוך המוזיקה. אני לא תמיד מגיעה לזה, וזה בכלל לא קשור לכמה אני אוהבת את האמן שמופיע מולי, זה לרוב עניין של מה שמסביב לו. ריאן נתן הופעה מדהימה, לא רק מבחינת סטליסט (ממש לא היה לי אכפת מהסטליסט, כי זו ההופעה הראשונה והיחידה שאני רואה), אלא מבחינת ביצוע. הוא היה שם בכל שיר ושיר והוא ידע לשיר אותו עד הצליל האחרון, הוא ידע בדיוק איפה למשוך, ואיפה לשתוק, ואיפה לרפרף על המילים ואיפה לצבוט את המיתרים ואיפה לפרוט אותם אחד-אחד. זו היתה הופעת סולו, ולכן הרבה שירים עברו עיבודים ונשמעו אחרת כשהם זוקקו למינוריות המדויקת שלהם, זו הכי מינימלית שיש כדי לאפשר להם להתקיים. וזה היה נהדר, כי הוא ידע בדיוק איפה להעשיר אותם ואיפה להשאיר אותם חשופים. לא היה שיר שלא עבר טיפול ספציפי והונח על האויר הדחוס של האולם בעדינות ובנכונות לאפשר לנו לבצוע ממנו חלקים לעצמנו. האקוסטיקה היתה מופלאה (ותודה לבריטים ותאטראות המיוזיקלס שלהם), אפשר היה לשמוע סיכה נופלת, או כל תזוזה על הבמה. קיבלתי יותר ממה שציפיתי לו, ולא היה "בום", אבל היה הדף.
ריאן של היום הוא לא ריאן של פעם, ולא משנה אם זה אותו ג'קט ג'ינס או שיער פרוע או ציניות שנונה. הוא לא מאלתר את הסטליסטים, והוא לא נותן לך מקום בבחירה, הוא לא מתקשר איתך כדי לקבל תגובה. זה בסדר, כי הוא יודע לתקשר איתי כשהוא שר ובתכל'ס זה כל מה שאני צריכה, אבל זה היה קצת עצוב, לדעת שאני לא אראה אותו ככה יותר, חופשי לגמרי ולא על הבמה רק כדי לתת הופעה. אבל האמת היא שאני לא מאשימה אותו ואולי זה בגלל המיקום, הקהל הבריטי גם הוא לא הדבר הכי תקשורתי בעולם, ואני באמת לא יכולה להבין איך אנשים יכולים לחוות את המוזיקה שלהם בישיבה זקופה וקפואה על הכסא, בלי להרגיש את הצורך לזוז ולשיר ולתת לה להשתלט עליך. ובמובן הזה אני תמיד מתאכזבת, לא זכורה לי הופעה אחת בחו"ל שהקהל ידע לתת לאמן את מה שמגיע לו ולמוזיקה שלו, ולכן בסוף כל הופעה אני מייחלת לראות את האמן הזה בארץ ולקבל חוויה חדשה. כי לא תעזור האקוסטיקה ולא יעזרו הכסאות הנוחים, אם התודה שלו לקהל בסוף הערב היא: "thank you for being such a nice and.. well dressed audience", כנראה שהקהל לא ידע להחזיר לו את מה שהוא העניק, וכנראה שההופעה היתה יכולה להיראות אחרת אם הוא כן היה. וזה תמיד גורם לי לחשוב איך, ולרצות לחוות את זה כאן, פשוט כי עד עכשיו רק כאן יצא לי לראות את זה קורה.
(רציתי לשים קישור לקטע או שניים, אבל לא העלו שומדבר שווה ליוטיוב, ובכל מקרה שום הקלטה לא מעבירה את הסאונד המופלא שהיה שם, אז תצטרכו להאמין לי).
ומכאן אני אעבור להופעה השניה שראיתי בפרק הזמן הזה, והיא של ליסה ג'רמנו, באוזןבר, ביום חמישי.
המלצתי עליה כאן לא מזמן, לא מתוך ציפיה שיעוטו על ההמלצה כי אינ לא חושבת שהיא תדבר אל רוב האנשים פה, והאמת היא שגם אני לא בקיאה בכל החומר שלה, בלשון המעטה. אבל זו מסוג ההופעות שתחושת הבטן מאותתת שאסור לפספס, ושזה בכלל לא משנה אם אתה מכיר את כל השירים, כי זו לא הופעה של שירים, זו הופעה של אמן.
ליסה ג'רמנו עלתה לבמה אחרי חימום של אפרת בן-צור (גם היא נהדרת בפני עצמה), התיישבה בביישנות ליד הפסנתר, ניגנה שיר, ובסופו ביקשה שלא יקראו קריאות התלהבות, רק מחיאות כפיים בבקשה, גם ככה זה קשה לה. היא היתה אולי הדבר הכי מקסים, רגיש, אינטלגנטי וכן שראיתי בזמן האחרון. היא לא היתה שם בשביל לתת הופעה, היא היתה שם בשביל לתת מוזיקה לחבורה של אנשים שהיא לא מכירה. לא היה לה סטליסט, היתה לה גיטרה והיה לה פסנתר, ולכן היא גם שאלה כל הזמן מה בא לנו לשמוע (איזה כיף, קיבלתי את השיר שרציתי), ולכן היא גם התנצלה כשהיא אמרה שהיא לא זוכרת את כל השירים. לא הייתי צריכה להכיר את כל החומר שלה בשביל להתרגש מכל שיר שהיא נגנה. חלק מהקטעים שהכי ריגשו אותי היו כאלה שלא זיהיתי בכלל. והמונוטוניות שלה, או ההרגשה שיש אותו סאונד לקטעים, בכלל לא הפריעה, להפך. דווקא מתוך זה אפשר היה למצוא את הניואנסים הכי קטנים ולהתרכז בכל מילה. לשבת בין קהל מצומצם של אנשים על כסא פלסטיק, חצי מטר מהבמה באולם קטנטן, העניק לי חוויה הרבה יותר משמעותית מללכת לראות את ההופעה שרציתי לראות כבר שנים. וזה לא קשור לאיזה אמן אני אוהבת יותר, ולכן אני מתחילה לחשוב שהופעות מוצלחות לא באמת תלויות בסולם-האהבה שלך. הן תלויות בקהל, ובמקום, ובטיימינג ובמקום של האמן בתוך הסיטואציה. ליסה ג'רמנו הביאה אותי לדמעות, היא הציפה אותי בזכרונות (שהיו לי, וכאלה שלא היו לי בהקשר של המוזיקה שלה), היא גרמה לי לברוח מהעולם שלא נותן לי מנוח לעולמות אחרים בזמן שהיא שרה. היא איפשרה לי את הספייס הזה שבו אני גם במוזיקה אבל גם בתוך עצמי. והיא עשתה את זה הרבה בזכות הקהל שלא הפסיק להראות לה כמה הוא אוהב אותה, והרבה בזכות האינטימיות שהיא ידעה ורצתה ליצור עם מי שמולה, כי הוא ידע להחזיר לה אותה. זו היתה אחת ההופעות הנפלאות והמרגשות שראיתי, בזמן האחרון ואולי בכלל.
וחוץ מהופעות, יש גם מוזיקה מוקלטת, אבל מאז שהאייפוד שלי הלך לאיבוד קשה לי לעקוב אחרי המוזיקה שלי (לא שאני יודעת למה זה קשור כי אני גם ככה מקשיבה לה לרוב בבית או בסטודיו), אז קשה לי לשתף. קניתי בלונדון שני אלבומים שלא הכרתי, אחד הוא C'mon של Low, שקניתי אחרי שהקשבתי המון ל-Things We Lost In The Fire שלהם בתקופה האחרונה והתאהבתי בו (אם כי הוא מדכא להחריד). מההאזנות שנתתי לו, הוא שומר בחציו השני על אותו הקו, ובחציו הראשון נותן יותר מקום למלודיות קצת יותר קליטות, וזה דווקא נחמד שהאלבום עשוי ככה, בצורה די דיכוטומית. הוא מוצלח ואני צריכה לחקור אותו יותר לעומק, עוד לא היתה לי הזדמנות כלכך. אני גם מרגישה שזה ייקח די הרבה זמן.
השני הוא Shallow Bed של Dry The River, להקה שהכרתי לפני כמה חודשים בזכות האי-פי שהיא הוציאה, שדי כבש אותי (ואני לרוב לא מקשיבה לאי-פים, כי אלא אם זה סופיאן סטיבנס, לרוב זה קצר מדי ומשך הנגינה שלו לא מסונכרן עם שומדבר). האלבום מופק בצורה מאוד מלוטשת, וזה קצת קשה לעשות את המעבר הזה, מהקלטה בוסרית להפקה גדולה. אבל גם מבעד לקשיי ההסתגלות שלי אני יכולה לומר שמדובר באלבום שחושף פוטנציאל, אני לא יודעת אם הוא מממומש פה לגמרי, ואולי זה דווקא טוב שלא, כי הוא גם אוצר בתוכו תום ויש בזה משהו ממש יפה. הסגנון הוא פולק-אלטרנטיב שכזה, אני לא יודעת באמת להגדיר את זה, ולפעמים יש תחושה שזה נופל לתוך כל מה שמוכר בתחום היום, אבל אז (לדעתי, לפחות) זה מצליח להתרחק משם ולהתבצר בנקודה שהיא רק שלהם, וזה נחמד.
ונראה לי שאסיים פה. אני עוד צריכה למולל קצת את שאר המוזיקה שאני מקשיבה לה, אבל אני מאוד מקווה שהולכת להיות הרבה כזאת בתקופה הקרובה, כי יש לי הרגשה שהיא הולכת להיות קשה ואני אזדקק למשהו שיחזיק לי את הראש מעל המים.
.. אבל מה אני אגיד לך, לפחות לרגע שאני קורא את ההודעה שלך זה נעשה פתאום הדבר ההגיוני והטבעי ביותר שאפשר לעשות. ממש לא דבר של מה בכך. רגע, זה היה אקוסטי, נכון? (פשוט ניחשתי שכן)