LoneStarStateOfMind
New member
מדעי הלב המרוסק
עוד אחד מהלילות האלה... מתישהו חשבתי להתחיל לעקוב ולעשות סטטיסטיקה, לחפש אם יש פה איזה עקביות. לחפש אם יש איזה דרך לגרום לזה להפסיק. שאני אוכל לעבור בשלום עוד לילה. ואחריו עוד יום, ואז עוד לילה,ואז עוד אחד. ומשם נראה. ההרגשה הנוראה הזאת... אני תוהה אם הכרת אותה. אני די בטוח שהכרת. לעולם לא אדע נכון? אולי יעזור אם אני אתאר לך אותה. תחשבי חזק. ודוקר. וכואב. ושובר. חזק כמו הסופה שמשתוללת אצלי בגוף. מתחילה מהבטן (למה דווקא משם? יש מקצוע כזה באוניברסיטה מדעי הלב המרוסק? אם כן אני אשמח לשיחה עם המרצה) ומשם זורמת בשני כיוונים. הכוח הדרומי של הסופה גולש לו במורד הגוף ישר לרגליים ולקצות האצבעות. הוא לא מבזבז זמן, הכוח הדרומי. אולי הגרוויטציה עוזרת לו. ואז, אז הרגליים מתחילות לרעוד. אבל זה לא רעד כזה שאפשר לראות, זה משהו פנימי. כאילו הרגל כואבת ומתפתלת מכאבים. אבל אתה מסתכל עליה, והיא שם, נחה לה, ללא תנועה. אבל אני נשבע לך, הסופה חוגגת לה שם בפנים. הו כן! זיקוקים הם מעיפים שם חיילי מחלקת האבדון שהשתלטו לי על הרגליים. ואוי ואבוי למי שינסה ללכת עם הרגליים ברגעים האלה... והכוח הצפוני, כמו שניתן להבין, גם לו יש עבודה. מטפס מהבטן למעלה. זה מה שהוא עושה. דוקר את דרכו במעלה פלג הגוף העליון כאילו שמדובר בחרב שאוחז איזה סמוראי יפני חסר מצפון שהעלבת לו את המאסטר. או רימית בדוקים או משהו בסגנון. ואז הוא מגיע לקצה, הכאב הארור. הוא מגיע לגרון. וזה כל כך כואב. ואתה רק רוצה שיניח לך. אבל אתה כבר יודע, אני כבר יודע, ששזו רק ההתחלה. בנקודה הזו עושה הכוח הצפוני פעולה טקטית מהמעלה הראשונה, שגורמת לי לחשוב שבראש הכוח הזה באמת עומד רמטכ"ל מעוטר שידע עשרות מלחמות ואוכל רימוני רסס לארוחת בוקר. הכוח מתפצל. ואיתו כמובן גם הכאב. חצי מהחיילים הקטנים האלה, צי הכאב הפרטי שלי, פונים להם לזרועות שלי ולידיים ולכפות הידיים. מניחים מטענים של געגועים וזכרונות ואובדן בין הקווים המיסטיים של כף היד שלי. ומפוצצים אותם בלי לבזבז אפילו רגע. אולי הם על סטופר? וזה עוד לא הכי גרוע. מסתבר שהחצי השני של הכוח הוא הבעיה העיקרית. כן, כן, מישהו יודע מה הוא עושה שם, כי את הסיירת המובחרת ביותר שלחו למקום הנכון. או מבחינתי, למקום הלא נכון. הם מסתערים דרך הגרון והם חסרי רחמים, אני מרגיש שאני נחנק. הם לופתים לי את הפה והם לא מניחים, אני רוצה לצעוק ולא יכול. הם סותמים את האף ביעילות של רופא שיניים מיומן, אני לא מצליח לנשום. הם מפגיזים את האוזניים בארטילריה כבדה, אני לא שומע כלום פרט לזעקות הקרב, ולקול שלך, כל כך מוכר. הם מגיעים לעיניים ומציתים שם דליקה רצינית, צריך דמעות כדי לכבות את האש המשתוללת. אבל אין בכל העולם מספיק דמעות. חזק, דוקר, כואב, שובר. שובר אותי. הכאב שובר אותי. ואז יש רק שתי דרכים שאני מכיר להפסיק אותו. לא מזמן היו שלוש דרכים, את יודעת, אבל דברים משתנים, ואני לבד שוב. הדרך הראשונה כוללת מאמץ של רגליים רועדות להגיע לאוטו ומשם, בדרך המוכרת, אליך. למקום החשוך והארור ההוא. ואז, בכוחות אחרונים להתייצב מולך שם. ולשבת או לעמוד, ולדבר או לשתוק, ולקלל או להתפלל. לבכות או לצחוק. לשיר לך שיר או לספר לך סיפור. או לשאול אותך שאלות, למרות שאת אף פעם לא עונה. הדרך השנייה היא לכתוב. אליך או עלייך, בשבילך או בשבילי. או בשביל אמא או אבא או עמית או אדר. ואז, אחרי הכל, לגלות שאני לא שבור לגמרי, עדיין. ולהיזרק למיטה ולסיים עוד יום. ולהתחיל יום חדש. וישנם לילות כמו הלילה... שצריך את שתי הדרכים. ועכשיו אני מגלה שאני לא שבור לגמרי. עדיין. אבל מה יקרה בלילה שבו גם שתי הדרכים, השיטות, לא יספיקו לי? מה אעשה אז? אני צריך אותך כל כך!
עוד אחד מהלילות האלה... מתישהו חשבתי להתחיל לעקוב ולעשות סטטיסטיקה, לחפש אם יש פה איזה עקביות. לחפש אם יש איזה דרך לגרום לזה להפסיק. שאני אוכל לעבור בשלום עוד לילה. ואחריו עוד יום, ואז עוד לילה,ואז עוד אחד. ומשם נראה. ההרגשה הנוראה הזאת... אני תוהה אם הכרת אותה. אני די בטוח שהכרת. לעולם לא אדע נכון? אולי יעזור אם אני אתאר לך אותה. תחשבי חזק. ודוקר. וכואב. ושובר. חזק כמו הסופה שמשתוללת אצלי בגוף. מתחילה מהבטן (למה דווקא משם? יש מקצוע כזה באוניברסיטה מדעי הלב המרוסק? אם כן אני אשמח לשיחה עם המרצה) ומשם זורמת בשני כיוונים. הכוח הדרומי של הסופה גולש לו במורד הגוף ישר לרגליים ולקצות האצבעות. הוא לא מבזבז זמן, הכוח הדרומי. אולי הגרוויטציה עוזרת לו. ואז, אז הרגליים מתחילות לרעוד. אבל זה לא רעד כזה שאפשר לראות, זה משהו פנימי. כאילו הרגל כואבת ומתפתלת מכאבים. אבל אתה מסתכל עליה, והיא שם, נחה לה, ללא תנועה. אבל אני נשבע לך, הסופה חוגגת לה שם בפנים. הו כן! זיקוקים הם מעיפים שם חיילי מחלקת האבדון שהשתלטו לי על הרגליים. ואוי ואבוי למי שינסה ללכת עם הרגליים ברגעים האלה... והכוח הצפוני, כמו שניתן להבין, גם לו יש עבודה. מטפס מהבטן למעלה. זה מה שהוא עושה. דוקר את דרכו במעלה פלג הגוף העליון כאילו שמדובר בחרב שאוחז איזה סמוראי יפני חסר מצפון שהעלבת לו את המאסטר. או רימית בדוקים או משהו בסגנון. ואז הוא מגיע לקצה, הכאב הארור. הוא מגיע לגרון. וזה כל כך כואב. ואתה רק רוצה שיניח לך. אבל אתה כבר יודע, אני כבר יודע, ששזו רק ההתחלה. בנקודה הזו עושה הכוח הצפוני פעולה טקטית מהמעלה הראשונה, שגורמת לי לחשוב שבראש הכוח הזה באמת עומד רמטכ"ל מעוטר שידע עשרות מלחמות ואוכל רימוני רסס לארוחת בוקר. הכוח מתפצל. ואיתו כמובן גם הכאב. חצי מהחיילים הקטנים האלה, צי הכאב הפרטי שלי, פונים להם לזרועות שלי ולידיים ולכפות הידיים. מניחים מטענים של געגועים וזכרונות ואובדן בין הקווים המיסטיים של כף היד שלי. ומפוצצים אותם בלי לבזבז אפילו רגע. אולי הם על סטופר? וזה עוד לא הכי גרוע. מסתבר שהחצי השני של הכוח הוא הבעיה העיקרית. כן, כן, מישהו יודע מה הוא עושה שם, כי את הסיירת המובחרת ביותר שלחו למקום הנכון. או מבחינתי, למקום הלא נכון. הם מסתערים דרך הגרון והם חסרי רחמים, אני מרגיש שאני נחנק. הם לופתים לי את הפה והם לא מניחים, אני רוצה לצעוק ולא יכול. הם סותמים את האף ביעילות של רופא שיניים מיומן, אני לא מצליח לנשום. הם מפגיזים את האוזניים בארטילריה כבדה, אני לא שומע כלום פרט לזעקות הקרב, ולקול שלך, כל כך מוכר. הם מגיעים לעיניים ומציתים שם דליקה רצינית, צריך דמעות כדי לכבות את האש המשתוללת. אבל אין בכל העולם מספיק דמעות. חזק, דוקר, כואב, שובר. שובר אותי. הכאב שובר אותי. ואז יש רק שתי דרכים שאני מכיר להפסיק אותו. לא מזמן היו שלוש דרכים, את יודעת, אבל דברים משתנים, ואני לבד שוב. הדרך הראשונה כוללת מאמץ של רגליים רועדות להגיע לאוטו ומשם, בדרך המוכרת, אליך. למקום החשוך והארור ההוא. ואז, בכוחות אחרונים להתייצב מולך שם. ולשבת או לעמוד, ולדבר או לשתוק, ולקלל או להתפלל. לבכות או לצחוק. לשיר לך שיר או לספר לך סיפור. או לשאול אותך שאלות, למרות שאת אף פעם לא עונה. הדרך השנייה היא לכתוב. אליך או עלייך, בשבילך או בשבילי. או בשביל אמא או אבא או עמית או אדר. ואז, אחרי הכל, לגלות שאני לא שבור לגמרי, עדיין. ולהיזרק למיטה ולסיים עוד יום. ולהתחיל יום חדש. וישנם לילות כמו הלילה... שצריך את שתי הדרכים. ועכשיו אני מגלה שאני לא שבור לגמרי. עדיין. אבל מה יקרה בלילה שבו גם שתי הדרכים, השיטות, לא יספיקו לי? מה אעשה אז? אני צריך אותך כל כך!
