מדיטציה בשבילי
שלום לכולם, ותודה על תשומת הלב. אני רוצה לספר לכם איך נחשפתי למדיטציה, ומה המשמעות שלה בשבילי. באותו זמן (לפני פחות משנה) לא היה לי שום חיבור לכל מה שמריח מ"רוחניות" וכיו"ב. הייתי טיפוס ציניקן, מריר, פסימי, וחסר שמחת חיים. (לא באופן מוחלט כמובן, אבל ככה היה לי נוח להסתכל על העולם). זו היתה עוד שעה מתה בעבודה, ומתוך שעמום, כמו שאני בד"כ נוהג לעשות, שירבטתי הגיגים על פיסת נייר. אני לא זוכר בדיוק מה רשמתי לעצמי, אבל המסקנה שרשמתי היתה ש"כל מה שאני חווה כחיצוני לי, הוא למעשה בתוך התודעה שלי, והניגוד הזה הוא שורש הניכור". קראתי את המשפט הזה שוב ושוב, ולפתע התחלתי להרגיש מוזר. הסתכלתי מסביב - פרצופים, צבעים, קולות, קירות - כל הדברים שאני כל כך רגיל לתפוס כחיצוניים לי וכמאיימים עלי - פתאום הבנתי שכולם רק ייצוגים בתודעה שלי מחד, אבל - וזה החצי השני של הפאנץ ליין - יש להם קיום אובייקטיבי משל עצמם, קיום שלו אני לא נותן את דעתי ולו לשנייה אחת במהלך היום! ואם זה לא כל כך משמעותי לגביי קירות, אבל לגבי אנשים זה הרה אסון - אני (ואולי כולנו) מייחסים לאנשים משמעות רק במסגרת הדימוי הייצוגי שהם תופסים אצלנו בתודעה - דימויי שמעוות בהכרח בידי בפחדים, התסכולים, ושאר המנגנונים הנפשיים שלנו. כל זה אולי נשמע טריוויאלי, אבל בשבילי זו היתה פצצת אטום. ואז, נכנסתי לחדר בו ביו שלשה אנשים, והפניתי את מלוא תשומת הלב שלי לשיחה ביניהם - להוויה של שלושתם, מבלי לעשות מניפולציה על המתרחש. פשוט לחוות את הסיטואציה שלי עם עוד שלושה אנשים בחדר, שלהם אותו נפח הוויה כמו שלי. התחושה היתה קסומה - רוגע מסוג שלא הכרתי, גלים נעימים של חום בגפיים, ותחושה שכאילו נפתח בי איזה צוהר נוסף לעולם. יצאתי החוצה, והתחלתי ללכת ברחוב. לכל האנשים שעברו מולי, שבדרך כלל ייחסתי להם חשיבות כמו שאני מייחס לבובות בחלון ראווה פתאום היו פנים, קולות - סיפורי חיים שלמים שעוברים מולי בסערה! הרגשתי כאילו (באמת) גיליתי את אמריקה. זמן קצר לאחר מכן התחלתי לתרגל מדיטציה מתוך אינטואיציה - זהו התהליך המשלים והמעשי לידע שהפנמתי. רק לשבת, להיות, להיות, להיות - ברגע שאתה הווה אתה לא מבקש לנכס לעצמך שום דבר אחר - כי אתה פשוט לא יכול. כל הוויה היא מושלמת בפני עצמה, ואת התפקיד שלנו הייתי ממצה בלהיות, להבין (חשוב מאוד!), ולפתוח את הלב. כמה כאב יכול להחסך! רק להבין, זה לא כל כך קשה, זה אפילו די טבעי - תבינו מה עובר על אחרים, ואל תמהרו לשפוט לחומרה אחרים על דברים שלעצמיכם אתם סולחים די בקלות. זה מתחת לאף שלנו! אהבה! (מה עוד אנחנו מחפשים?)
שלום לכולם, ותודה על תשומת הלב. אני רוצה לספר לכם איך נחשפתי למדיטציה, ומה המשמעות שלה בשבילי. באותו זמן (לפני פחות משנה) לא היה לי שום חיבור לכל מה שמריח מ"רוחניות" וכיו"ב. הייתי טיפוס ציניקן, מריר, פסימי, וחסר שמחת חיים. (לא באופן מוחלט כמובן, אבל ככה היה לי נוח להסתכל על העולם). זו היתה עוד שעה מתה בעבודה, ומתוך שעמום, כמו שאני בד"כ נוהג לעשות, שירבטתי הגיגים על פיסת נייר. אני לא זוכר בדיוק מה רשמתי לעצמי, אבל המסקנה שרשמתי היתה ש"כל מה שאני חווה כחיצוני לי, הוא למעשה בתוך התודעה שלי, והניגוד הזה הוא שורש הניכור". קראתי את המשפט הזה שוב ושוב, ולפתע התחלתי להרגיש מוזר. הסתכלתי מסביב - פרצופים, צבעים, קולות, קירות - כל הדברים שאני כל כך רגיל לתפוס כחיצוניים לי וכמאיימים עלי - פתאום הבנתי שכולם רק ייצוגים בתודעה שלי מחד, אבל - וזה החצי השני של הפאנץ ליין - יש להם קיום אובייקטיבי משל עצמם, קיום שלו אני לא נותן את דעתי ולו לשנייה אחת במהלך היום! ואם זה לא כל כך משמעותי לגביי קירות, אבל לגבי אנשים זה הרה אסון - אני (ואולי כולנו) מייחסים לאנשים משמעות רק במסגרת הדימוי הייצוגי שהם תופסים אצלנו בתודעה - דימויי שמעוות בהכרח בידי בפחדים, התסכולים, ושאר המנגנונים הנפשיים שלנו. כל זה אולי נשמע טריוויאלי, אבל בשבילי זו היתה פצצת אטום. ואז, נכנסתי לחדר בו ביו שלשה אנשים, והפניתי את מלוא תשומת הלב שלי לשיחה ביניהם - להוויה של שלושתם, מבלי לעשות מניפולציה על המתרחש. פשוט לחוות את הסיטואציה שלי עם עוד שלושה אנשים בחדר, שלהם אותו נפח הוויה כמו שלי. התחושה היתה קסומה - רוגע מסוג שלא הכרתי, גלים נעימים של חום בגפיים, ותחושה שכאילו נפתח בי איזה צוהר נוסף לעולם. יצאתי החוצה, והתחלתי ללכת ברחוב. לכל האנשים שעברו מולי, שבדרך כלל ייחסתי להם חשיבות כמו שאני מייחס לבובות בחלון ראווה פתאום היו פנים, קולות - סיפורי חיים שלמים שעוברים מולי בסערה! הרגשתי כאילו (באמת) גיליתי את אמריקה. זמן קצר לאחר מכן התחלתי לתרגל מדיטציה מתוך אינטואיציה - זהו התהליך המשלים והמעשי לידע שהפנמתי. רק לשבת, להיות, להיות, להיות - ברגע שאתה הווה אתה לא מבקש לנכס לעצמך שום דבר אחר - כי אתה פשוט לא יכול. כל הוויה היא מושלמת בפני עצמה, ואת התפקיד שלנו הייתי ממצה בלהיות, להבין (חשוב מאוד!), ולפתוח את הלב. כמה כאב יכול להחסך! רק להבין, זה לא כל כך קשה, זה אפילו די טבעי - תבינו מה עובר על אחרים, ואל תמהרו לשפוט לחומרה אחרים על דברים שלעצמיכם אתם סולחים די בקלות. זה מתחת לאף שלנו! אהבה! (מה עוד אנחנו מחפשים?)