כשהעוגיה תטפח
New member
מדוכא !!!!
אזז חברה, אני ממש מדוכא מן העובדה כי זאת העונה האחרונה בהחלט של הסדרה הגאונית הזאת וכי בשנה הבאה בחודש ינואר לא תהיה עונה חדשה של 24. יש הרבה האומרים כי הגיעה זמנה של 24, אבל בשבילי לא משנה אילו איומים חדשים מגיעים, תמיד היה לי חשוב שינוי הדמויות האהובות עליי במהלך הסדרה. כל עונה ג'ק מתפתח בתור דמות ולוקח אותנו למקומות מעניינים. כל עוד ג'ק קיים, אני בן אדם שמח. אני מהמעריצים שצפו בסדרה מתחילתה בשנת 2001 ועד כה. אני פנאט רציני וקשה לי לדמיין חיים ללא פרקים חדשים של 24. לפני כמה ימים מלאו לי 24 שנים ויום לאחר מכן שמעתי על כך שזאת העונה האחרונה. אני משער שבגיל 24 תסתיים הסדרה הגדולה הזאת בשבילי. זה עצוב לי כל כך מכיוון שהסדרה ליוותה אותי במהלך התקופות הטובות והרעות במהלך שמונה השנים האחרונים. זאת סידרה ממש נוסטלגית בשבילי, כל פעם אני נזכר בימי התיכון שבהם הייתי צופה בשלושת העונות הראשונות. ועל כך שהסדרה עברה איתי את הצבא ועל כך שהסדרה עברה איתי המון. הרגעים שבכיתי כשכאב לג'ק והרגעים שצחקתי שקלואי או מוריס הצחיקו. הרגעים הגדולים של הדמויות הגדולות וכמובן הרגעים שבהם דמויות אלו הלכו. בכיתי כשטרי באואר מתה, כשג'ורג' מייסון מת, כשנינה מתה, כששרי מתה, כדיוויד פאלמר מת,כשמישל דסלר מתה, כשטוני מת בעונה 5 (אפילו שידעתי שהוא לא מת בגלל השעון המתקתק בסוף). בכיתי כשטוני נקם באלן ווילסון בסוף עונה 7 וכמובן שבעונה שבע בכיתי הכי הרבה בגלל קו העלילה העצוב של ג'ק על הדבקתו מן הקרינה הראדיו אקטיבית וגסיסתו האיטית וכשהוא היה שוכח דברים. אני בכיתי המון בסדרה ושמחתי המון כשג'ק והחברה היו מצליחים במשימה כי אני אהבתי ולנצח אוהב את הסדרה הגאונית הזאת. הסדרה שתמיד היוותה לי מפלט. פתחתי את השירשור הזה כדי שכל מי שירצה ישפוך את ליבו, אז יאללה חברה....
אזז חברה, אני ממש מדוכא מן העובדה כי זאת העונה האחרונה בהחלט של הסדרה הגאונית הזאת וכי בשנה הבאה בחודש ינואר לא תהיה עונה חדשה של 24. יש הרבה האומרים כי הגיעה זמנה של 24, אבל בשבילי לא משנה אילו איומים חדשים מגיעים, תמיד היה לי חשוב שינוי הדמויות האהובות עליי במהלך הסדרה. כל עונה ג'ק מתפתח בתור דמות ולוקח אותנו למקומות מעניינים. כל עוד ג'ק קיים, אני בן אדם שמח. אני מהמעריצים שצפו בסדרה מתחילתה בשנת 2001 ועד כה. אני פנאט רציני וקשה לי לדמיין חיים ללא פרקים חדשים של 24. לפני כמה ימים מלאו לי 24 שנים ויום לאחר מכן שמעתי על כך שזאת העונה האחרונה. אני משער שבגיל 24 תסתיים הסדרה הגדולה הזאת בשבילי. זה עצוב לי כל כך מכיוון שהסדרה ליוותה אותי במהלך התקופות הטובות והרעות במהלך שמונה השנים האחרונים. זאת סידרה ממש נוסטלגית בשבילי, כל פעם אני נזכר בימי התיכון שבהם הייתי צופה בשלושת העונות הראשונות. ועל כך שהסדרה עברה איתי את הצבא ועל כך שהסדרה עברה איתי המון. הרגעים שבכיתי כשכאב לג'ק והרגעים שצחקתי שקלואי או מוריס הצחיקו. הרגעים הגדולים של הדמויות הגדולות וכמובן הרגעים שבהם דמויות אלו הלכו. בכיתי כשטרי באואר מתה, כשג'ורג' מייסון מת, כשנינה מתה, כששרי מתה, כדיוויד פאלמר מת,כשמישל דסלר מתה, כשטוני מת בעונה 5 (אפילו שידעתי שהוא לא מת בגלל השעון המתקתק בסוף). בכיתי כשטוני נקם באלן ווילסון בסוף עונה 7 וכמובן שבעונה שבע בכיתי הכי הרבה בגלל קו העלילה העצוב של ג'ק על הדבקתו מן הקרינה הראדיו אקטיבית וגסיסתו האיטית וכשהוא היה שוכח דברים. אני בכיתי המון בסדרה ושמחתי המון כשג'ק והחברה היו מצליחים במשימה כי אני אהבתי ולנצח אוהב את הסדרה הגאונית הזאת. הסדרה שתמיד היוותה לי מפלט. פתחתי את השירשור הזה כדי שכל מי שירצה ישפוך את ליבו, אז יאללה חברה....
