מסכימה בהסתייגות...
יש שתי אסכולות. האחת אומרת לצאת, לבלות, למלא את הזמן בעיסוקים רבים וככה לשכוח.. השניה, שבה אני מאמינה, היא שצריך לתת קצת זמן לעצמנו. לא לנצח. אבל זמן. פרידה, ולא משנה מאיזה צד היא באה, היא כמו מוות לפעמים. כמו שמישהו מת לנו, ולכן צריך להקדיש זמן להתאבלות. למחשבות. להשלמה. לקבלה. לברוח לימים מלאי עיסוקים זה נורא קל אולי, למרות שזה נראה יותר קשה, אבל מה שזה עושה בעצם זה רק לדחות את ההתמודדות. ואז (מנסיון) יום אחד, ברגע הכי לא מתאים, בסיטואציה הכי לא רצויה זה תוקף אותך. אם בפגישה עם מישהו חדש, אם באמצע סרט בקולנוע, או במסיבה כשאת שומעת את "השיר", ואז חודשים אחרי שכבר כולם שכחו מהפרידה את מתמודדת עם משהו שאף אחד לא מבין מאיפה בא לך, ויש שלא ירצו להבין (החבר החדש שלך למשל...) לכן, מה שאני אומרת, אם עבר חודש, וזה מספיק לך, וישבת עם עצמך והגעת לתובנות, להשלמות, ולשלווה עם ההחלטה שלך, צאי החוצה וקרעי את העולם. כי הרבה דברים טובים מחכים שם בחוץ. אם לא - קחי לך את הזמן, לבד, תקדישי רק לעצמך, אם זה טיפול יופי שלא עשית מזמן, מסאז´ באמצע היום, סופשבוע אצל קרובים בקיבוץ בצפון שיתנו לך שקט לעצמך, סעי לים עם דיסקמן ו/או עם ספר טוב, נקי את הראש. תקדישי זמן לעצמך. תבכי. זה טוב ורצוי. וכשתרגישי נקייה מבפנים, תמשיכי לחיות כאילו אין מחר. תתיחסי לכל יום כאל מתנה של חופש לעשות כל מה שאת באמת רוצה. משוחררת. חופשייה. ותרשי לי לצטט משפט יפה ששלחו לי לא מזמן: Never frown, even when you are sad, because you never know who is falling in love with your smile רק טוב שיהיה לך! ולכולנו.
) אשמח לקבל קצת תמיכה ועידוד מכם ולהצטרף לחבורה.
../images/Emo140.gif
