מגיע או מגיעה

[דןמור]

מגיע או מגיעה

שלום, ראיתי על אוטובוס קווים פרסומת גדולה בה כתוב: "למביא כרטיס חופשי חודשי מגיע מתנה מיוחדת" (פלוס-מינוס משהו כזה...). האם זה צריך להיות "מגיע" (בגלל שזה מתייחס למביא) או "מגיעה" (כי זה מתייחס למתנה)? תודה רבה!

 

[איתי שלר]

מגיעה, כי המתנה היא נושא המשפט.

המתנה היא נושא המשפט ,ועל הנשוא להתאים במין ובמספר לנושא. ולכן "מגיעה מתנה מיוחדת". אבל בשפה המדוברת הבלתי תקנית, יש לפעמים נטיה לאבד את ההתאם של המין והמספר (כלומר, את צורת הרבים) בנשוא הקודם לנושא (נשפך לו הקערה, נגמר להם העוגיות). שים לב שאילו סדר רכיבי המשפט היה שונה, ההקפדה על התאם המין הייתה נותרת אף בלשון הדיבור "מתנה מיוחדת מגיעה למביא כרטיס" (ולא "מתנה מיוחדת מגיע למביא הכרטיס"). להבנתי, תופעה זו בשפה המדוברת אינה רק איבוד ההתאם של המין, אלא שבמשפטים אלה הנושא הופך לסתמי, ולכן תוכל לשמוע גם משפטים כדוגמת "אני חושב שמגיע לי את המתנה הזו" (בדומה למה שקרה במשפטי "יש את...").

 

[trilliane]

../images/Emo45.gif זו לא הגעה פיזית אלא זכאות (סלנג)

המתנה לא "מגיעה" אל בעל הכרטיס, אלא "מגיע לו לקבל מתנה", למעשה.

 

[איתי שלר]

מובן שזו הרחבת משמעות של המילה הגעה.

ועדיין היה צריך להיות כתוב "מגיעה לו מתנה", בדיוק כפי שבמשפט בעל סדר שונה אומרים: "המתנה הזו ממש מגיעה לו". אלא שכאמור כשהנשוא קודם לנושא יש נטייה ליצור נושא סתמי (בעיקר בפעלים שלא מסמנים פעולה פיזית), ולהתייחס למתנה כאל נשוא.

 

[איתי שלר]

תיקון תקלדה: כאל מושא

 

[trilliane]

הסכמתי איתך וחיזקתי את דבריך, למקרה שלא היה

ברור מה-

. עם זאת, אני חושבת שהשימוש ב"מגיע לי" בהקשר הזה לא נובע בהכרח מסתמיות ומסדר המילים במשפט, אלא מכיוון שמדובר בצירוף בפני עצמו שהשימוש בו באופן הזה מחזק את הסלנגיות שבו, ובעצם מקרב את המסר לקהל היעד. אני רואה את "ל... מגיע מתנה" כקיצור של "ל... מגיע לקבל מתנה".

 

[איתי שלר]

באמת לא היה ברור לי אם את מסכימה או חולקת.

יתכן שאת צודקת, אבל נראה לי שרוב האנשים בכלל אינם מודעים לסלנגיוּת שבמשפט שכזה (אבל אולי בעבר כשהחל השימוש היו מודעים). (ואגב, המילה "מגיע" במשמעות של זכאות אינה סלנג, לדעתי, לפחות כל עוד נשאר ההתאם למין ולמספר).

 

[trilliane]

אם התחלתי תשובה ב-../images/Emo45.gif זה לא ברור? ../images/Emo12.gif

הרי מן הסתם לא סימנתי זאת סתם, נכון?

הכוונה היא שאני מסכימה עם הנאמר ורוצה לחדד / להרחיב / להתייחס לנקודה מסוימת (וכו'). לגבי הסלנגיות, ראה מילון ספיר, שכלל את ההגדרה הזאת בחלק הצירופים ואף ציין את המשלב בסוגריים: מַגיעַ לו [מַגיעַ להּ, מַגיעַ לָהֶם] זכּאי או ראוּי לקבּל (עודֶף, פרס, עונש וכד'), שַיָיך לו בדין, ראוי לו (עממי); וגם במילון הסלנג המקיף של רוביק רוזנטל: הגיע לו. 1. היה ראוי לכבוד שקיבל: "מגיע לו שיכתבו עליו שיר/ הדמות הזאת שהפכה ציור" (מתי כספי ושלמה גרוניך, בן גוריון

); 2. היה ראוי לעונש שקיבל: "לא מגיע להם לסבול/ אלוהים ישלם לך על הכל" (יובל פרי, ידי כבולות באזיקים); אנגלית בהוראה 2: had it coming to him.

 

[איתי שלר]

טוב

יש בידי מילון אבן שושן המרוכז (בלי ציטוטים ומקורות), אבל לפי הסימון שם , הגיע במשמעות של "היה ראוי ל..., היה צריך להנתן ל..." (ערך נג"ע-> הגיע7) מקורו בספרות ימי הביניים. נראה לי מוזר לקרוא סלנג למשמעות שמקורה בימי הביניים.

 

[trilliane]

זה לא אותו הגיע, אני חושבת.

אני לא יודעת מה השימוש בימה"ב (אולי מישהו מחברי הפורום ידע להשכיל אותנו) אבל גם ספיר מסווג אותו לחוד, ומציין את "מגיע לו" בנפרד.

 

[לשונאי10]

../images/Emo45.gif

גם: כואב לי הבטן, כואב לי הרגל (במקום כואבת).

 

[איתי שלר]

אכן, השאלה היא

השאלה מתי הנושא הופך למושא ומתי לא. אני מבין מדוע רגילים לומר "מגיע לי את המתנה הזו". בעוד ש "נגמר לי הקולה" ולא "נגמר לי את הקולה" -זה משום שמדובר בצורת סביל בבניין נפעל שלא מקבל מושא ישיר. אני מבין גם למה: "מעצבן אותי ההתנהגות הזו", ולא "מעצבן אותי את ההתנהגות הזו". -משום שהמושא הישיר כבר "תפוס" ע"י המילה "אותי". אבל למה לא כואב לי את הבטן ? האם קשה לנו לראות ב"כואב" פועל יוצא יותר מאשר "מגיע"?

 

[trilliane]

אני חושבת (אבל לא הרהרתי בכך לעומק)

שב"כואב לי" יש קודם כל ציון מצב, ואז התמקדות ומתן מידע על מיקום הכאב. כלומר, אני חושבת שיש כאן הפרדה בין "הבטן כואבת" או אפילו "כואבת לי הבטן" כי זו לא הבטן שכואבת, זו אני שכואבת! לי כואב, לא לבטן... לכן התחושה שלי היא שהמשמעות דומה יותר ל"כואב לי בבטן" או "כואב לי ברגל" וזה בעצם ניסוח כלאיים שכזה. אמנם בניסוח שבו איבר הגוף יופיע ראשון נדיר (אם בכלל) שלא תהיה התאמה (הבטן כואבת לי), אבל אני חושבת שזה מלכתחילה ניסוח נדיר יותר (בפרט בדיבור) כי הוא בכלל לא הנושא*; אם כואב לי, אני הנושא, אני הסובלת, אני זו שמצהירה שכרגע אני בכאבים, ולכן אני אפתח ב"כואב לי" ואח"כ אוסיף מידע לגבי האזור הבעייתי. * הכוונה לא לנושא תחבירי אלא לנושא במובן "אישיו", או כפי שמוגדר לעתים "הנושא הפסיכולוגי" (או התמה, שזה מונח שאני לא משתמשת בו כי לא עסקתי בו).

 

[trilliane]

ומה שבאמת רציתי לומר (והתמסמס בעריכה...)

שאולי האיבר הכואב לא הופך למושא ישיר כי זה לא שהכאב פועל עליו, אלא שהוא יותר בחזקת תיאור מקום, נגיד (זו התחושה שלי, לפחות).

 

[איתי שלר]

הגיוני

אמנם אין בהסבר זה כדי להסביר את כל הפעלים המושכים אחריהם מושא ישיר במקום נושא במקרים שכאלה. אבל בנוגע לפועל הספציפי הזה (כואב) ההסבר יתכן. תודה על התשובה.

 

[לשונאי10]

אני נוטה להסכים עם טריליאן

ועוד אוסיף: נדמה לי שמי שאומר "כואב לי הבטן..." לא רק שמקדים את הפוקוס לראש המשפט אלא אף אומר ללא מחשבה שנייה את הדברים, בצורה סתמית, ולו חשב לרגע היה אומר "כואבת לי הבטן". רוצה לומר, הפועל במשפטים אלו הפך למציין דבר סתמי ולכן אינו מתאים במין ובמספר לנושא, זה הפך לביטוי כבול וקבוע.

 

[דןמור]

תודה רבה!

 

[איתי שלר]

על לא דבר