Free Smile
New member
מגילת הגלות
Sorry dat ik u even stoor
אך לאחר שלמדתי כי הפורום הוא מעבר למקומון אינסטרומנטלי, אשפוך את אשר על הממברנות
לפני 3 וחצי שבועות עברתי מדרא"פ קייפ טאון (הידועה בכינוי Mother City, בתור הקולוניה הראשונה והמרכזית באפריקה הדרומית) להולנד אמסטרדם (הלא ידועה בכינוי האישי Grand Mother city, על שם סבתי זכרונה מבורך שהיתה חיה פה והיינו מבקרים אותה בילדותי). מה שמוביל אותי זה שילוב הנוסטלגיה, הרצון לאזור אומץ ולעזוב את ארץ החומץ לטובת ארץ החלב פרות האמיתית , ובסיכומו של דבר - האתגר של "להיות חופשי" ולהצליח לקלוט שפה ולהיקלט לחברה חדשה.
אנשים אמרו לי בקייפ טאון - "זה פשוט מדהים מה שאתה עושה" או היו כמה "מקנא/ת בך!"
אבל כל אימת שנתקלתי בשאלה "מה תעשה שם?" אכן הרגשתי אימה. השאלה הזאת תמיד התקיפה אותי.
ועכשיו כשאני פה אני מרגיש שחסר לי הסיפור. חסר לי ה"מה אני עושה פה".
התכנית היתה ברורה אך איני מתכנן גדול. אני יותר חולם או מתכוון לדברים.
שמסובך למצוא דיור נוח וכתובת שעליה אפשר להירשם בעירייה כאזרח מן השורה (מהgracht), שלא ברור איזו עבודה אוכל למצוא והאם להתפשר על כל ניקוי חדרי מלון או לפתח תקווה שמשהו כשרוני יותר יצוץ, שלא בא לי ללכת על עבודה מהסוג שכבר חרש את אוזניי אלא שכל הזמן שואלים מה הרקע (ניסיון העבודה) שלי כמתענין במשרות, שלא ברור למה אני טוב / מועיל - כל אלה מורידים את הבטחון והחשק שנגרר אחריו, מערערים על ה"כוונה".
חשבתי על כך שמסגרת אחרת שיכולה לסדר את הכוונה הישנה תהיה ללמוד פה - אך אני מכיר את עצמי ככל כך לא החלטי ומתקשה להתרכז שזה גם הסיבה למה קשה לי עם הבלבול וגם הסיבה למה שנאתי ללמוד (עד כמה שאני מתגעגע לפעילות האינטלקטואלית המעשירה). וגם מה אני אלמד עכשיו פתאום? שאמצא לו BA, באנגלית, שעדיין יש לו הרשמה.
ואולי זה מאד אפשרי וקיים אך כל פעם שאני מתכוון לעשות משהו אני חושב על הכיוונים האחרים שמתערבבים כשנכנס לגוגל:
ללמוד - איפה מה
אם לא ללמוד - אז עבודה - ואיפה
- ואיפה אגור אחרי 3 החודשים האלה
- בעצם אני צריך לקנות אופניים זה יותר חשוב
אבל מה לקנות עכשיו אופניים ואז אני לא אמצא עבודה ואחליט לוותר ולחזור לישראל?
-- ואם לא תקנה אופניים ובגדים ונעליים ותשים חיוך על פניך - אז בטוח תחזור לישראל ותרגיש פספוס.
אז שמים חיוך, עד שקר מדי ושוכחים להניע את שרירי הפנים הקפואות
בלאגן.
Sorry dat ik u even stoor
אך לאחר שלמדתי כי הפורום הוא מעבר למקומון אינסטרומנטלי, אשפוך את אשר על הממברנות
לפני 3 וחצי שבועות עברתי מדרא"פ קייפ טאון (הידועה בכינוי Mother City, בתור הקולוניה הראשונה והמרכזית באפריקה הדרומית) להולנד אמסטרדם (הלא ידועה בכינוי האישי Grand Mother city, על שם סבתי זכרונה מבורך שהיתה חיה פה והיינו מבקרים אותה בילדותי). מה שמוביל אותי זה שילוב הנוסטלגיה, הרצון לאזור אומץ ולעזוב את ארץ החומץ לטובת ארץ החלב פרות האמיתית , ובסיכומו של דבר - האתגר של "להיות חופשי" ולהצליח לקלוט שפה ולהיקלט לחברה חדשה.
אנשים אמרו לי בקייפ טאון - "זה פשוט מדהים מה שאתה עושה" או היו כמה "מקנא/ת בך!"
אבל כל אימת שנתקלתי בשאלה "מה תעשה שם?" אכן הרגשתי אימה. השאלה הזאת תמיד התקיפה אותי.
ועכשיו כשאני פה אני מרגיש שחסר לי הסיפור. חסר לי ה"מה אני עושה פה".
התכנית היתה ברורה אך איני מתכנן גדול. אני יותר חולם או מתכוון לדברים.
שמסובך למצוא דיור נוח וכתובת שעליה אפשר להירשם בעירייה כאזרח מן השורה (מהgracht), שלא ברור איזו עבודה אוכל למצוא והאם להתפשר על כל ניקוי חדרי מלון או לפתח תקווה שמשהו כשרוני יותר יצוץ, שלא בא לי ללכת על עבודה מהסוג שכבר חרש את אוזניי אלא שכל הזמן שואלים מה הרקע (ניסיון העבודה) שלי כמתענין במשרות, שלא ברור למה אני טוב / מועיל - כל אלה מורידים את הבטחון והחשק שנגרר אחריו, מערערים על ה"כוונה".
חשבתי על כך שמסגרת אחרת שיכולה לסדר את הכוונה הישנה תהיה ללמוד פה - אך אני מכיר את עצמי ככל כך לא החלטי ומתקשה להתרכז שזה גם הסיבה למה קשה לי עם הבלבול וגם הסיבה למה שנאתי ללמוד (עד כמה שאני מתגעגע לפעילות האינטלקטואלית המעשירה). וגם מה אני אלמד עכשיו פתאום? שאמצא לו BA, באנגלית, שעדיין יש לו הרשמה.
ואולי זה מאד אפשרי וקיים אך כל פעם שאני מתכוון לעשות משהו אני חושב על הכיוונים האחרים שמתערבבים כשנכנס לגוגל:
ללמוד - איפה מה
אם לא ללמוד - אז עבודה - ואיפה
- ואיפה אגור אחרי 3 החודשים האלה
- בעצם אני צריך לקנות אופניים זה יותר חשוב
אבל מה לקנות עכשיו אופניים ואז אני לא אמצא עבודה ואחליט לוותר ולחזור לישראל?
-- ואם לא תקנה אופניים ובגדים ונעליים ותשים חיוך על פניך - אז בטוח תחזור לישראל ותרגיש פספוס.
אז שמים חיוך, עד שקר מדי ושוכחים להניע את שרירי הפנים הקפואות
בלאגן.