טלמון סילבר
New member
מגילת אסתרינה
אורי אבנרי 3.3.07 מגילת אסתרינה "הפטריוטיזם," כבר אמר איש-הרוח הבריטי, הד"ר סמואל ג'ונסון, לפני 300 שנה, "הוא המפלט האחרון של הנוכל." אם נחליף פטריוטיזם בגזענות, מצאנו את ההגדרה המושלמת של פרשת אסתרינה טרטמן. לכאורה, היא יכלה להיות חברת-כנסת אהודה. היא רהוטה ודעתנית. היא בת למשפחה ספרדית מכובדת (משפחת שבתאי, שבעה דורות בארץ), היא יפה ונראית צעירה בהרבה מ-50 שנותיה, היא אם לארבעה, והתאוששה אחרי תאונת-דרכים קשה. היא הופיעה על הבמה לקראת סוף הכנסת הקודמת, כשנכנסה לבית-הנבחרים במקום ח"כ שנפטר. ומהרגע הראשון, היא עוררה רגשות עזים של התנגדות, שנאה ואף סלידה. למה? היא אישה וולגארית. "הפה הגדול" שלה הפך שם-דבר. לא זה בלבד שהיא חברה בסיעה הלאומנית-גזענית של אביגדור ("איווט") ליברמן, "ישראל ביתנו", המדיפה ניחוח של פאשיזם, אלא שגם היא עצמה רגילה להשמיע אמירות צורמות. נאומיה הגזעניים המצמררים הביאו לה כותרות גדולות בתקשורת, אבל דחו אנשים הגונים משמאל וגם מימין. "הונף גרזן על הגזע ששמו ציונות", ו"יש לבער את הנגע!" אמרה, כאשר נבחר בפעם הראשונה ערבי-מוסלמי לשר בממשלה. אמירות כאלה הן, מן הסתם, מוסיקה באוזניו של ליברמן, ועל כן היה זה אך טבעי מצדו להחליט שאסתרינה היא שתמלא את תפקיד שר-התיירות, שהוצע לסיעתו. מכיוון שבסיעת "ישראל ביתנו" ליברמן הוא המנהיג הבלעדי, היה די בכך. כשנשאל איך התקבלה ההחלטה, ענה, אולי באירוניה: "באופן דמוקרטי, פה אחד." הפה שלו. ואז, ממש רגע לפני המינוי הרשמי, התגלה שאסתרינה היפה היא גם נוכלת לא קטנה, שהתיימרה לשאת בתארים אקדמיים שאין לה. בעבר שלה אפשר למצוא שהשתמשה בטענות מפוקפקות כאשר השיגה אחוזי-נכות ופיצויים מחברת-ביטוח. בפרשה אחרת, אחרי שדרסה הולך-רגל, טענה שהאיש גרם לתאונה בעצמו, כדי לקבל דמי-ביטוח. בית-המשפט נזף בה על טענה זו ושלל את רישיון-הנהיגה שלה לתקופה ארוכה. חבר-כנסת אינו צריך להיות בעל תארים אקדמיים. כיהנתי בשלוש כנסות למרות שלא סיימתי מעולם את בית-הספר היסודי. אם כן, לשם מה הוסיפה הגברת טרטמן את הכזב הזה לביוגרפיה הרשמית שלה? השערורייה דחקה הצידה לכמה ימים את כל שאר הפרשות המרחפות בחלל הפוליטי הישראלי: עסקי המין של נשיא המדינה, הנשיקה הכפויה של שר-המשפטים, חשדות השחיתות המלווים את ראש-הממשלה, שוחד-הבחירות של שר-האוצר, פרשת השוחד הנרחבת במערכת המיסים, התפטרות הרמטכ"ל בשל כישלונות המלחמה, התפטרות המפכ"ל בגלל חדירת המאפיה למשטרה, ועוד. פרשת אסתרינה דחקה הצידה אפילו גילוי מסעיר אחר: שאהוד אולמרט, בתפקידו הקודם, חילק ג'ובים והטבות אחרות ליותר ממאה חברים של מרכז הליכוד, שבו היה אז חבר, כדי שיכניסו אותו לרשימת-המועמדים לכנסת. ובאמת, איך יכולה שחיתות שגרתית כזאת לעמוד מול הפרשה העסיסית של הטרטרינה (כפי שכונתה בפי אחד הח"כים האחרים)? אבל לא פרשת-הנוכלות של טרטמן היא העיקר, ואפילו לא הגזענות הוולגארית שלה, אלא שאלה נוקבת יותר: איך יכול אדם כזה להגיע (או-טו-טו) לשולחן הממשלה? אמנם, שר-התיירות מופקד על תיק שאינו חשוב ביותר, אבל הוא שווה לכל שאר היושבים ליד שולחן הממשלה. הוא מצביע בענייני שלום ומלחמה. קולו יכול להכריע לגבי שליחת אלפי חיילים ואזרחים אל מותם. הוא משתתף בהצבעות הקובעות את עתיד המדינה לדורות. איך מגיע אדם מפוקפק לעמדה כזאת?
אורי אבנרי 3.3.07 מגילת אסתרינה "הפטריוטיזם," כבר אמר איש-הרוח הבריטי, הד"ר סמואל ג'ונסון, לפני 300 שנה, "הוא המפלט האחרון של הנוכל." אם נחליף פטריוטיזם בגזענות, מצאנו את ההגדרה המושלמת של פרשת אסתרינה טרטמן. לכאורה, היא יכלה להיות חברת-כנסת אהודה. היא רהוטה ודעתנית. היא בת למשפחה ספרדית מכובדת (משפחת שבתאי, שבעה דורות בארץ), היא יפה ונראית צעירה בהרבה מ-50 שנותיה, היא אם לארבעה, והתאוששה אחרי תאונת-דרכים קשה. היא הופיעה על הבמה לקראת סוף הכנסת הקודמת, כשנכנסה לבית-הנבחרים במקום ח"כ שנפטר. ומהרגע הראשון, היא עוררה רגשות עזים של התנגדות, שנאה ואף סלידה. למה? היא אישה וולגארית. "הפה הגדול" שלה הפך שם-דבר. לא זה בלבד שהיא חברה בסיעה הלאומנית-גזענית של אביגדור ("איווט") ליברמן, "ישראל ביתנו", המדיפה ניחוח של פאשיזם, אלא שגם היא עצמה רגילה להשמיע אמירות צורמות. נאומיה הגזעניים המצמררים הביאו לה כותרות גדולות בתקשורת, אבל דחו אנשים הגונים משמאל וגם מימין. "הונף גרזן על הגזע ששמו ציונות", ו"יש לבער את הנגע!" אמרה, כאשר נבחר בפעם הראשונה ערבי-מוסלמי לשר בממשלה. אמירות כאלה הן, מן הסתם, מוסיקה באוזניו של ליברמן, ועל כן היה זה אך טבעי מצדו להחליט שאסתרינה היא שתמלא את תפקיד שר-התיירות, שהוצע לסיעתו. מכיוון שבסיעת "ישראל ביתנו" ליברמן הוא המנהיג הבלעדי, היה די בכך. כשנשאל איך התקבלה ההחלטה, ענה, אולי באירוניה: "באופן דמוקרטי, פה אחד." הפה שלו. ואז, ממש רגע לפני המינוי הרשמי, התגלה שאסתרינה היפה היא גם נוכלת לא קטנה, שהתיימרה לשאת בתארים אקדמיים שאין לה. בעבר שלה אפשר למצוא שהשתמשה בטענות מפוקפקות כאשר השיגה אחוזי-נכות ופיצויים מחברת-ביטוח. בפרשה אחרת, אחרי שדרסה הולך-רגל, טענה שהאיש גרם לתאונה בעצמו, כדי לקבל דמי-ביטוח. בית-המשפט נזף בה על טענה זו ושלל את רישיון-הנהיגה שלה לתקופה ארוכה. חבר-כנסת אינו צריך להיות בעל תארים אקדמיים. כיהנתי בשלוש כנסות למרות שלא סיימתי מעולם את בית-הספר היסודי. אם כן, לשם מה הוסיפה הגברת טרטמן את הכזב הזה לביוגרפיה הרשמית שלה? השערורייה דחקה הצידה לכמה ימים את כל שאר הפרשות המרחפות בחלל הפוליטי הישראלי: עסקי המין של נשיא המדינה, הנשיקה הכפויה של שר-המשפטים, חשדות השחיתות המלווים את ראש-הממשלה, שוחד-הבחירות של שר-האוצר, פרשת השוחד הנרחבת במערכת המיסים, התפטרות הרמטכ"ל בשל כישלונות המלחמה, התפטרות המפכ"ל בגלל חדירת המאפיה למשטרה, ועוד. פרשת אסתרינה דחקה הצידה אפילו גילוי מסעיר אחר: שאהוד אולמרט, בתפקידו הקודם, חילק ג'ובים והטבות אחרות ליותר ממאה חברים של מרכז הליכוד, שבו היה אז חבר, כדי שיכניסו אותו לרשימת-המועמדים לכנסת. ובאמת, איך יכולה שחיתות שגרתית כזאת לעמוד מול הפרשה העסיסית של הטרטרינה (כפי שכונתה בפי אחד הח"כים האחרים)? אבל לא פרשת-הנוכלות של טרטמן היא העיקר, ואפילו לא הגזענות הוולגארית שלה, אלא שאלה נוקבת יותר: איך יכול אדם כזה להגיע (או-טו-טו) לשולחן הממשלה? אמנם, שר-התיירות מופקד על תיק שאינו חשוב ביותר, אבל הוא שווה לכל שאר היושבים ליד שולחן הממשלה. הוא מצביע בענייני שלום ומלחמה. קולו יכול להכריע לגבי שליחת אלפי חיילים ואזרחים אל מותם. הוא משתתף בהצבעות הקובעות את עתיד המדינה לדורות. איך מגיע אדם מפוקפק לעמדה כזאת?