מבקשת עצה ../images/Emo140.gif
אני יודעת שאני כבדה. לא יודעת לזרום. לא מבינה דברים בלי שיפרשו לי. עם נשים קל יותר. וגם עם גברים ,אם הרגשות לא מעורבים בסיפור. אז ככה. פעם ידענו לפרגן ולנחם בצורה הכי ישירה והכי כנה והכי טבעית. פעם הייתה מערכת יחסים של קירבה וחברות. של צורך. היום כבר לא. אנחנו עובדים יחד. אחרי שבועות של מבוכה וכמעט חוסר תקשורת - חזרנו לדבר. הוא מסתלבט עליי כמו פעם, מדבר איתי, ואני מכל מילה, מכל תנועת יד מפתחת סרט. אבל מה לעשות. ככה אני. מטילה צנזורה על הסרטים וממשיכה הלאה. אבל.... פעם הייתי חלק רציני מאד בחייו. גורם מכריע בהחלטות שקיבל. על נחמה ועזרה כבר דיברנו? ועכשיו אני רואה כמה קשה לו. הוא עובד נורא קשה, קורע את עצמו, לא תמיד מסתדר עם הזמנים, לא תמיד יודע לבקש עזרה, בודק את גבול היכולות שלו, ומעדיף לבד (זה לא רק כלפיי, כלפי כולם). קשה לי לקבל את זה שלא מבקש. הוא בלב שלי, אני רוצה לעזור לו. אף אחד אל ינחם אותו ולא יעזור לו כמוני. לתמוך בו, לפרגן לו כמו פעם. לא שואפת לחידוש יחסים, זה בלתי אפשרי. פשוט צורם לי שלא סומך עליי יותר. חשוב לי להבין וזה מה שאוכל אותי. בלחץ של יום-יום, בין מטלות אין-סופיות - קשה לו למקד את עצמו ולבקש מפורשות עזרה? או שיש לו סיבות לשמור מרחק ממני (לא שידוע לי)? אז למה להסתלבט, להתבדח? זה מבלבל אותי. שכבר לא נדבר, עדיף. שווה שיחה? או לזרום ולהמשיך הלאה? לשאול או לא? תודה. זמנית.
אני יודעת שאני כבדה. לא יודעת לזרום. לא מבינה דברים בלי שיפרשו לי. עם נשים קל יותר. וגם עם גברים ,אם הרגשות לא מעורבים בסיפור. אז ככה. פעם ידענו לפרגן ולנחם בצורה הכי ישירה והכי כנה והכי טבעית. פעם הייתה מערכת יחסים של קירבה וחברות. של צורך. היום כבר לא. אנחנו עובדים יחד. אחרי שבועות של מבוכה וכמעט חוסר תקשורת - חזרנו לדבר. הוא מסתלבט עליי כמו פעם, מדבר איתי, ואני מכל מילה, מכל תנועת יד מפתחת סרט. אבל מה לעשות. ככה אני. מטילה צנזורה על הסרטים וממשיכה הלאה. אבל.... פעם הייתי חלק רציני מאד בחייו. גורם מכריע בהחלטות שקיבל. על נחמה ועזרה כבר דיברנו? ועכשיו אני רואה כמה קשה לו. הוא עובד נורא קשה, קורע את עצמו, לא תמיד מסתדר עם הזמנים, לא תמיד יודע לבקש עזרה, בודק את גבול היכולות שלו, ומעדיף לבד (זה לא רק כלפיי, כלפי כולם). קשה לי לקבל את זה שלא מבקש. הוא בלב שלי, אני רוצה לעזור לו. אף אחד אל ינחם אותו ולא יעזור לו כמוני. לתמוך בו, לפרגן לו כמו פעם. לא שואפת לחידוש יחסים, זה בלתי אפשרי. פשוט צורם לי שלא סומך עליי יותר. חשוב לי להבין וזה מה שאוכל אותי. בלחץ של יום-יום, בין מטלות אין-סופיות - קשה לו למקד את עצמו ולבקש מפורשות עזרה? או שיש לו סיבות לשמור מרחק ממני (לא שידוע לי)? אז למה להסתלבט, להתבדח? זה מבלבל אותי. שכבר לא נדבר, עדיף. שווה שיחה? או לזרום ולהמשיך הלאה? לשאול או לא? תודה. זמנית.