מבקשת עיצה

[ש ירה]

מבקשת עיצה

אני קנאית, אפילו כשעברתי דירה והיו המון בגדים שרציתי לזרוק, חילקתי את חלקם לחברות ודאגתי לא לתת את הבגדים היפים, אותם העפתי, כאילו קינאתי שהחברה תיראה טוב בבגדים שלי, העדפתי לתת את אלה שפחות אטרקטיביים. אני דואגת רק לעצמי, הזמנתי פיצה אתמול, היו חברים בבית אך אני זו ששילמתי , נתתי להם במשורה, משהו בי התבאס לתת משלי, אני לא יודעת לחלוק! אני רכושנית, כשאני אוהבת אני רוצה לקרב אליי כמה שיותר, לא נותנת מרחב, חושדת, בודקת, מתקשה לתת אמון. אני חסרת בטחון עצמי, תמיד בטוחה שאני לא שווה מספיק, לא יפה מספיק, לא חכמה מספיק, כשמישהו מתאהב בי אני לא מבינה למה... לא, זה לא תרגיל של רפיק, באמת מנסה לשנות. הפסיכולוגית שלי טוענת שאני יפה, שנונה, חכמה, רואה את הכל בבהירות נפלאה (אלה המילים שלה) ומודעת לעצמי עד מאוד. הפסיכולוגית אומרת שקשה לגדול עם בטחון עצמי תקין במשפחה שלא יודעים בה לחבק, לנשק, לפרגן, להעניק חום. אבל הפסיכולוגית לא אומרת לי איך מתקנים? איך הופכים להיות טובים? רוצה לתת בשמחה, בכיף, בלי חשבון. רוצה לאהוב בשמחה, לתת אמון, לא לחשוד, לא לבדוק. רוצה לשנות, לא יודעת איך. אשמח לעצות!

 

[בדיחהקוסמית]

הממממ

אם הפסיכולוגית שלך טוענת שאת רואה הכל בבהירות נפלאה, אז את כבר לא צריכה אותה

אני אטען שאת לא רואה, אבל את יכולה ללמוד לראות בבהירות את המציאות כרגע את פועלת לפי כמה הנחות יסוד, שמטרתן היא, כמו אצל כולנו, לעשות לך טוב. למשל - כדי שיהיה לך יותר טוב אז לאחרים צריך להיות פחות טוב (כאילו יש עוגת פיצה כזאת, ואת רוצה להשיג כמה שיותר נתחים). או - את כרגע קנאית, לא מסוגלת לתת, סגורה, אז את בהכרח לא טובה - את שופטת את עצמך לחומרה כי אולי ככה תשתני. הרבה דברים אצלנו נובעים מפחדים, ואלה מגיעים מאיך שאנחנו תופסים את עצמנו ושעלינו להגן על איזו ישות מפני העולם. אבל הרי המציאות מוכיחה שזה לא בדיוק ככה, ויש אנשים שאוהבים אותנו, ורוצים אותנו, רק אנחנו סגורים אליהם. אי אפשר הכל ביום אחד, אבל אני מציע צעדים בוני אמון קטנים בינך לעצמך. מין ניסוי כזה אובייקטיבי לא משוחד. ממש תחליטי לעשות אותם מראש באומץ בלי קשר לתוצאה או למה שתרגישי תוך כדי - אפילו אם את חושבת שזה בניגוד לאופייך. תבחרי דברים קטנים, לא חשובים. העיקר שאת יודעת מראש מה את עושה, וזה לא נכפה עלייך במקרה. אבל יחד עם זה, תשמרי על רמת מודעות כמה שיותר גבוהה למה שעובר בך בזמן שאת עושה אותם. כנראה יהיו רגשות סותרים, דחייה ומשיכה, נעימות והפרעה, פשוט תשימי לב אליהם, ומה מהם אמיתי, מה מהם הוא שקר שהאמנת בו הרבה זמן. את בעצם מנסה בשביל לגלות את עצמך. עד עכשיו אולי נתת לרגשות הדחייה לשלוט, אבל גם הצד השני קיים, רדום. לדוגמא - תקני אוכל, או אפילו יותר טוב, תכיני אוכל בעצמך לחברים, ותתני להם לאכול הכל, ואת תתבונני בהם ובאיך שאת מרגישה. תתני מילה טובה על המראה החיצוני של מישהו או הבגדים, או איזו תכונה שאת מעריכה אצלו, או איזו תודה כללית על זה שאת נהנית מחברתו. תחבקי מישהו, אם את בדרך כלל לא עושה זאת, בהפתעה. הנחת היסוד שלי היא, שבכל אחד מאיתנו יש הכל. אבל לפעמים החלק האוהב, הנותן, החולק עם אחרים, מסתתר מתחת לפחדים. אז ברגע שתתנסי בחוויה של נתינה מיוזמתך ובחירתך (בהתחלה זה יילך במאמץ), את תרגישי מצד אחד קצת במצוקה הרגילה, מצד שני אולי תרגישי שמחה מבעבעת כי אחרים נהנים בזכותך. ואז תוכלי להתחבר לתחושות הטובות. ואז תדעי שכבר יש בך את מה שאת רוצה לעצמך. כשמתנסים עוד בנתינה ובשיתוף, ונהנים מזה, אז נפתחים יותר, ואז אותה ישות מפוחדת שדואגת רק לעצמה מתחילה להוריד את החומות.

 

[hilabarak]

שירה היי המצב שלך מאוד מוכר

ומובן ואפילו יש דברים שאני מזדהה ברמה האישית כבעיות שהיו לי. לדעתי שיטת העבודה שלך היא קצת בעייתית ואני אנסה להבביר דרך משל פשוט. מכירה את האמירה "טיפש זרק אבן לבאר, עשרה חכמים לא יוציאו". אז בואי ניקח חכם אחד שהולך וחוקר מי בדיוק זרק את האבן ולמה ואיך נתנו לו ו..... (זה בעיני דומה לחקר המשפחתי). את יודעת לא חיבקו או כן חיבקו, כרגע את רכושנית וקנאית וקשה לך לתת, מה זה כל כך משנה אם גדלת במשפחה מפנקת רק היית ילדת הסנדוויץ' או שגדלת בבית לא מפנק בכלל. כרגע יש עובדה, האבן בבאר. ניקח חכם שני שהולך ובודק את עומק הבאר וממה היא עשוייה ואיך המים מגיעים אליה וכולי, אבל לא עושה שום דבר כדי להוציא את האבן מהבאר. זה בעיני משול לאלו שאומרים תשמע האישיות שלי היא קנאית רכושנית מסוג אובססיבי טיפוסי, הטיפוס הזה הוא תוצאה של חסך חמור בילדות בחיבוקים ....... בסדר תכל'ס מה עושים ? החכם השלישי אותו אני אוהב, הולך מביא מוט. מגלה שהמוט קצר מידי, מביא מוט אחר. אחרי שהבין את עומק הבריכה, שם לולאה על המוט מנסה להוציא. רואה שהלולאה לא טובה מחשנה אותה עד שבסוף מצליח להוציא. אם נלך על המציואת שלך. את אדם שמקנא צריך לשאול במה את מקנא. אם לחברות שלך יש המון כסף ולך אין, אז זה טבעי לקנא ופשוט צריך לראות איך משיגים יותר כסף או איך משלימים עם חסרון הכיס. האם חסרון הכיס נובע מהעובדה שאת רוצה לקנות דברים או מהעובדה שכסף נותן לך ביטחון. אם את רוצה לקנות דברים אז השאלה היא מדוע זה כל כך אובססיבי אצלך ? כי את מרגישה פיצוי או כי נהנית מהקנייה עצמה ? וכך הלאה. מנסים להבין מנסים לחקור ומנסים לפעול. זו דרך קצת ארוכה, אבל היא כוללת בתוכה פעילות. מנסים לקחת שקל ולתת למישהו עני ברחוב, לבדוק איך זה מרגיש. מהן המחשבות שעולות לך. לאחד תעלה המחשבה "מה פתאום אני עני יותר ממנו". השני יחשוב "הוא בטח משקר". זה שונה במהות. ואז עבודים על השאלה מדוע אתה חושב שאנשים משקרים ? והלאה והלאה. בקיצור נגשים ל"אני" הפנימיות ומנסים להוציא, לא עוסקים במחקר אין סופי.