היי (אולי טריגר)
ערה עדיין כי מנסה להירגע, מנסה נשימות וטכניקות קרקוע. ניסיתי את ער"ן ואת סהר ואת המרכז סיוע, מרגישה שיורה לכל הכיוונים ומבקשת עזרה ושום דבר לא עוזר עכשיו. מוצפת מדי. הלכתי לרופא שיניים בבוקר. זה ממש לא עזר לכל השבוע האחרון שגם ככה קשה לי ממש. "בסך הכל" סתימה. אבל מסתבר שסתימה עמוקה, על גבול טיפול שורש, ככה הוא קרא לזה, ונזף בי שלא טיפלתי מספיק ונתתי לזה להגיע למצב הזה. ההרדמה לא עבדה מספיק טוב, הרגשתי כאבים חזקים בבת אחת באמצע והיה צריך להזריק שוב הרדמה נוספת והכל לקח מלא זמן והרגשתי ממש בסטרס שם. והוא לא הבין למה אני עדיין נראית מבוהלת גם אחרי שההרדמה כבר התחילה להשפיע. ולא יכולה להסביר (גם אם הייתה לי אפשרות לדבר, אפשרות שאין לי בזמן טיפול שיניים) שמלחיץ אותי גם מגע, לא רק כאב. וזאת תגובה של הגוף ואין לי שליטה על זה שמגיבה ככה. ואחר כך כל היום חצי מהפנים שלי היו משותקות ממש מההרדמה ונראיתי כאילו חטפתי שבץ, חצי פנים נפולות. והרגשה מוזרה כל היום. הלכתי לקניות בערב. בעבר השתדלתי לרכז את הקניות לפעם אחת בשבוע, כדי לא להצטרך להיכנס לסופר יותר מפעם אחת בשבוע, ולהצטייד ברשימה מוכנה מראש, לפי הדברים שצריכה לתפריט שנתנה הדיאטנית, שיהיה לי בבית כל מה שצריכה, כדי לא לפנות לשטויות או לקנות בחוץ. אבל לא יכולה כבר לרכז לפעם אחת בגלל שלא יכולה לסחוב הרבה, בגלל פריצת דיסק (מהקיץ, מחודש יולי). אז צריכה לחלק את הקניות לכמה פעמים בשבוע כדי לסחוב כל פעם חלק (אני מגיעה באוטובוסים ויש לי הליכה הביתה עם השקיות). וזה קשה להצטרך להיכנס לסופר כמה פעמים בשבוע וכל פעם להיות במאבק עם עצמי. בשבוע האחרון היה לי בולמוס וחצי. הראשון היה בולמוס אכילה, אבל מבוקר, לדברי הפסיכולוגית- כי לא הזמנתי אוכל מבחוץ כמו הדחף שעלה באותו רגע, אלא אכלתי ממה שיש לי בבית שזה לא ג'אנק, אבל אכלתי כמות מאוד לא סבירה. והחצי בולמוס הוא גם כי רציתי להזמין וישבתי 3 שעות מול האינטרנט מול תפריטי משלוחים ובסוף הכנתי משהו בבית - גם אכלתי בכמות לא סבירה, אבל הייתי פחות בטרנס שקורה לי בזמן בולמוס, שאני לא שמה לב לכלום.
הפעם בקניות היום החלטתי לקנות דברים שהם לא בתפריט שלי, אבל בתור תחליף לדחף הזה להזמין מבחוץ. אז במקום להזמין, יהיו לי מצרכים להכין בבית משהו דומה. החלק הקשה הוא למנן את הכמויות. לא לטרוף הכל בבת אחת. הרבה זמן לא קניתי דברים שמחוץ לתפריט. חוששת בגלל הסוכרת שיש לי. זה מחזיק אותי די קצר, העניין הבריאותי. הפעם קניתי, וצריכה לדאוג לא לטרוף הכל, רק קצת בכל פעם, ורק מתי שעולה דחף להזמין משלוח הביתה, אז שזה יהיה תחליף. איכשהו עכשיו זה לא נראה לי כל כך מעשי, או נבון..
כשחזרתי מהקניות השתדלתי להמשיך לתפקד, כביסות, סידורים, ארוחת ערב. ההשפעה של ההרדמה התחילה להתפוגג רק בסביבות שש בערב (יצאתי מהמרפאת שיניים ב-11:00) ואז התחילו כאבים. בתשע בערב התחילו לחצים ובערך מאז עם פלאשבקים.
עכשיו הכתיבה כאן עוזרת להסיח קצת. לקרקע יותר ל"כאן ועכשיו". אבל ממש עייפה מהפלאשבקים, עייפה מלהרגיש במאבק כל הזמן, עם האוכל, עם המשקל, עם הסוכרת, עם כאבים מהפריצת דיסק שגם הצטרפה לחגיגה של הקושי בשבוע האחרון, ומרגישה את הגב ממש חזק, כאבים חדים. עייפה מלהתמודד עם הפוסט טראומה, ועייפה גם מלנסות לעשות תהליך אקטיבי בטיפול הפסיכולוגי. זה מעייף. ולפעמים ממש ממש מציף. ועייפה מלהצטרך להתמודד רוב הזמן לבד. חוץ מהפסיכולוגית יש לי ידיד שמדברת איתו לפעמים על חלק מהדברים האלה, אבל הוא לומד ועובד ונורא עסוק, אז לא יוצא לנו להיפגש או לדבר, כמעט בכלל.
מנסה להיעזר בצאטים של תמיכה, של ער"ן וסהר. קשה לי יותר בקול רם, בקו טלפון של ער"ן או של המרכז סיוע, אבל מנסה גם שם. מנסה בפורומים באתר "כמוני", ובפורום כאן. אבל רוב הזמן, בפועל, לבד עם זה. וזה נורא מעייף.
רופאת המשפחה נתנה לי לפני שבוע וחצי מד סוכר, כדי שאתחיל למדוד את הסוכר כל יומיים ולהיות במעקב צמוד יותר (גיליתי על הסוכרת לפני שנה ו-4 חודשים). ואני רואה שגם את זה אני לא מסוגלת לעשות, למרות שאני בשליטה בתוך הסיטואציה, וצריכה לדקור בעצמי את האצבע. לא מסוגלת, לא מצליחה. חוטפת חולשה ביד שצריכה לדקור איתה, ולא מסוגלת בעצמי.
אני מתנצלת שההודעה כל כך ארוכה. הכתיבה קצת עוזרת להסיח מההצפה הרגשית.
חוזרת לעשות נשימות. ואולי לישון? מקווה.
