מבקשת עזרה../images/Emo10.gif
בס"ד שלום נעים מאוד אני חדשה פה פעם ראשונה רושמת בפורום, האמת הכנסתי את הפורום למועדפים לפני כשבועיים וכל פעם אני נכנסת מציצה מנסה לרשום...ופשוט לא מצליחה קשה לי מאוד להביא את עצמי ולהפתח
היום החלטתי שאני ינסה מה יכול להיות.. למען האמת הסיפור שלי דיי מורכב מצד אחד אני רוצה שתעזרו לי ותכוונו אותי (ישמח) מצד שני אני לא רוצה להלאות אותכם בפרטים (שלא היהי לכם סבלנות לקרוא) אבל בגלל שזה לצורך תשובה מדויקת אני יספר. אני בת 26 אוטוטו. כל חיי סבלתי מחרדה חברתית מסוימת שהקשתה עלי לנהל אורח חיים "בריא" מבחינת עבודות ויצירת קשרים חברתיים. לא הייתי אטרקציה חברתית ולא יצאתי לבלות מדיי..בצבא נכנסתי גם עם הקשיים הללו אך הצלחתי להשתלב הכרתי שמה קצין מבוגר שהתפתח ביננו רומן במשך שנתיים+ שבסופו של דבר שבר לי את הלב (הקשר לא היה בריא כיוון שסבלתי מאלימות נפשית ומילולית) לא ספרתי על כך להורים כי ..(רק בשלב מאוחר יותר). וזה מביא אותי לנקודה הבאה ..לא היה קשר בריא עם ההורים.מבחינה נפשית הייתי בורחת לישון לבד בצבא ולא להיות בבית (שם הייתי על תקן "הכבשה השחורה") ככה שלא היה לי לאן לפנות ופינה חמה. אחרי צבא היה לי משבר כי גרתי עם ההורים...הלא תומכים שהציקו לי שייצא לעבוד אבל לא הייתי מסוגלת הייתי משותקת...כל ניסיון לצאת לעבוד היה מפחיד והייתי רק חושבת מחשבות אובדניות בנוסף הקשר עם הקצין (למרות הסבל שגרם לי) נותק ..כל אלה הביאו אותי לניסיון אובדני ראשון שבסופו אושפזתי בטיפול יום... הייתה הקלה התחלתי ללמוד השלמתי בגרויות שנה ראשונה מבלי לעבוד (מלגת לימודים),לאחר מכן למדתי קורס מזכירות והנהלת חשבונות....הייתי בקשרים לא בריאים (דרוזי אחד מהם) מה שבלט זה שלא הייתי מסוגלת לעבוד.... לאחר שנתיים שוב הייתה לי נפילה כי לא עבדתי והחבר הדרוזי במשך שנה וחצי....גם הוא ניתק איתי תקשר (בגלל הוריי) ושוב היה לי מר בבית לא הבינו אותי והיה לי ניסיון אובדני 2 אושפזתי שוב באותה מחלקה...לאחר האשפוז אמא שלי בהוועצות עם העו"ס הוציאה לי אחוזי נכות 75%.(באבחנה של הפרעת אישיות גבולית..לדעתי ספק ) חשוב לי לציין לצד זה.שאני נראית "נורמלית" וגם מרגישה ככה לפעמים מדיי נורמלית.אני נראית טוב חברמנית מאוד אוהבת חברה ולתת ....כל חיי מרצה את כל העולם ולצערי מרגישה דחייה חברתית מכולם.הנורא הוא שאני מרגישה בעקבות זה דחייה חברתית ממני לאחר האשפוז השני (לפני שנתיים וחצי) עברתי תהליך של חזרה בתשובה הדת מאוד משכה אותי באתי מבית חלוני מאוד ושמה ממש התחברתי אפילו עברתי לגור במדשה (כדי לברוח מהבית) לצד קצבת נכות....היו כמה נסיונות עבודה אבל בחלק ברחתי בהתחלה..חלק היה לי קשה לקום...חלק גמגמתי ולא הרגשתי נוח לדבר בטלפון ליד המנהל...דברים מוזרים.שאפילו ביום יום אני לא ככה רק שאני בעבודה אחרי שנה וחצי הכירו לי בחור "שידוך" שלצערי מאוד הוריד אותי רוחנית ..שכרנו דירה ביחד היינו 4 חודשים גרים ביחד.באותו זמן לצערי גילו לאבא שלי תמחלה הסרטן במצב מאוד מתקדם בכבד...מה שהקשה עליי מאוד להתמודד וחזרתי להרגיש לא טוב...ספרתי לחבר על "הנכות" (לא על האשפוזים..אמרתי לו שבעקבות המשבר בצבא ..לא שזה לא קשור)שאני מקבלת קצבה..הוא דווקא קיבל (דיי התלהב מהעניין של הכסף) אך שאבי אושפז ואני היתי צריכה תמיכה הוא לא היה שם בשבילי ולא ידע להתמודד....שנסעתי לת"א אילן רבינוביץ לאבחנה (בעצת דוד שעובד אצלו) החבר פסל את הדיעה שלו שיקח כדורים.בקיצור היו לנו הרבה ריבים וויכוחים שהתברר לי שגילתי כלפיו אלימות שאני כלל לא כזו הוא פשוט ממש היה מביא אותי לקצה... הוא סיפר למשפחתו בשלב מסוים על הנכות והם לא רצו לראות אותי....ואמא שלו אף טענה שאני לא "כשרה" להיות אמא...וזה לאחר שמאוד מאוד התלהבו ממני עד הרגע שגילה להם על עברי. נפרדתי ממנו....והפרידה,והמחלה של אבא, והבדידות (נשארתי בדירה ששכרנו לבד) לאחרונה מרגישה כבדות כאילו בלעתי לבנה קשה לי לקום אני ישנה מאוחר...רק רוצה לבכות...ה"דייטים" האחרונים שיצאתי אליהם לא חזרו אליי לאחר הפגישה הראשונה (שלא הראיתי וספרתי כלום) אני מרגישה שכולם נגדי...אפילו נכנסתי לפורום תמיכה לאנשים ששם אפילו אמרו לי שאני מנסה לעזור מדיי וכדאי שירפה....כל מקום שאני הולכת חשה דחייה. קשה לי לעבוד זה כבר שנים...ואני לא עצלנית כלל זה לא נובע מזה. רק מדברים איתי על עבודה אני נכנסת לדכאון. אני מטופלת כחודש אצל מטפל מקסים...אנחנו רק בהתחלה של תהליך. אני בטוחה שאם היה לי בבית תמיכה וחום ואהבה לא הייתי במקומות הללו....והייתי כמו כולם.כולי כעס על המשפחה שלי אני בכלל לא בקשר איתם נמנעת כמה שיותר....רק בגלל המחלה של אבי הולכת לבקר פעם בשבועיים לשעתיים וגם זה קשה. הפסיכולוג אומר שהדפוס השלילי והכל אצלי נובע מהם ואצלי הכל בסדר...וגם אני מרגישה ככה. אבל יחד עם זאת...תקועה!! חשוב לציין שאני כן עוזרת לעצמי... מחזיקה דירה, יודעת לנהל כספים נכון, הולכת לשיעורי תורה, משתדלת לשמור על תזונה וכושר....יש לי כמה חברות שבקשר איתי...ואחיות בקשר קרוב.רק לאחרונה גם זה קשה נעשיתי כבדה....ודכאונית. איך יוצאת מזה? יש לכם כלים? אני אשמח ...אתם לא יודעים כמה נדרש ממני כדי לרשום פה תודה רבה רבה מראש
בס"ד שלום נעים מאוד אני חדשה פה פעם ראשונה רושמת בפורום, האמת הכנסתי את הפורום למועדפים לפני כשבועיים וכל פעם אני נכנסת מציצה מנסה לרשום...ופשוט לא מצליחה קשה לי מאוד להביא את עצמי ולהפתח
היום החלטתי שאני ינסה מה יכול להיות.. למען האמת הסיפור שלי דיי מורכב מצד אחד אני רוצה שתעזרו לי ותכוונו אותי (ישמח) מצד שני אני לא רוצה להלאות אותכם בפרטים (שלא היהי לכם סבלנות לקרוא) אבל בגלל שזה לצורך תשובה מדויקת אני יספר. אני בת 26 אוטוטו. כל חיי סבלתי מחרדה חברתית מסוימת שהקשתה עלי לנהל אורח חיים "בריא" מבחינת עבודות ויצירת קשרים חברתיים. לא הייתי אטרקציה חברתית ולא יצאתי לבלות מדיי..בצבא נכנסתי גם עם הקשיים הללו אך הצלחתי להשתלב הכרתי שמה קצין מבוגר שהתפתח ביננו רומן במשך שנתיים+ שבסופו של דבר שבר לי את הלב (הקשר לא היה בריא כיוון שסבלתי מאלימות נפשית ומילולית) לא ספרתי על כך להורים כי ..(רק בשלב מאוחר יותר). וזה מביא אותי לנקודה הבאה ..לא היה קשר בריא עם ההורים.מבחינה נפשית הייתי בורחת לישון לבד בצבא ולא להיות בבית (שם הייתי על תקן "הכבשה השחורה") ככה שלא היה לי לאן לפנות ופינה חמה. אחרי צבא היה לי משבר כי גרתי עם ההורים...הלא תומכים שהציקו לי שייצא לעבוד אבל לא הייתי מסוגלת הייתי משותקת...כל ניסיון לצאת לעבוד היה מפחיד והייתי רק חושבת מחשבות אובדניות בנוסף הקשר עם הקצין (למרות הסבל שגרם לי) נותק ..כל אלה הביאו אותי לניסיון אובדני ראשון שבסופו אושפזתי בטיפול יום... הייתה הקלה התחלתי ללמוד השלמתי בגרויות שנה ראשונה מבלי לעבוד (מלגת לימודים),לאחר מכן למדתי קורס מזכירות והנהלת חשבונות....הייתי בקשרים לא בריאים (דרוזי אחד מהם) מה שבלט זה שלא הייתי מסוגלת לעבוד.... לאחר שנתיים שוב הייתה לי נפילה כי לא עבדתי והחבר הדרוזי במשך שנה וחצי....גם הוא ניתק איתי תקשר (בגלל הוריי) ושוב היה לי מר בבית לא הבינו אותי והיה לי ניסיון אובדני 2 אושפזתי שוב באותה מחלקה...לאחר האשפוז אמא שלי בהוועצות עם העו"ס הוציאה לי אחוזי נכות 75%.(באבחנה של הפרעת אישיות גבולית..לדעתי ספק ) חשוב לי לציין לצד זה.שאני נראית "נורמלית" וגם מרגישה ככה לפעמים מדיי נורמלית.אני נראית טוב חברמנית מאוד אוהבת חברה ולתת ....כל חיי מרצה את כל העולם ולצערי מרגישה דחייה חברתית מכולם.הנורא הוא שאני מרגישה בעקבות זה דחייה חברתית ממני לאחר האשפוז השני (לפני שנתיים וחצי) עברתי תהליך של חזרה בתשובה הדת מאוד משכה אותי באתי מבית חלוני מאוד ושמה ממש התחברתי אפילו עברתי לגור במדשה (כדי לברוח מהבית) לצד קצבת נכות....היו כמה נסיונות עבודה אבל בחלק ברחתי בהתחלה..חלק היה לי קשה לקום...חלק גמגמתי ולא הרגשתי נוח לדבר בטלפון ליד המנהל...דברים מוזרים.שאפילו ביום יום אני לא ככה רק שאני בעבודה אחרי שנה וחצי הכירו לי בחור "שידוך" שלצערי מאוד הוריד אותי רוחנית ..שכרנו דירה ביחד היינו 4 חודשים גרים ביחד.באותו זמן לצערי גילו לאבא שלי תמחלה הסרטן במצב מאוד מתקדם בכבד...מה שהקשה עליי מאוד להתמודד וחזרתי להרגיש לא טוב...ספרתי לחבר על "הנכות" (לא על האשפוזים..אמרתי לו שבעקבות המשבר בצבא ..לא שזה לא קשור)שאני מקבלת קצבה..הוא דווקא קיבל (דיי התלהב מהעניין של הכסף) אך שאבי אושפז ואני היתי צריכה תמיכה הוא לא היה שם בשבילי ולא ידע להתמודד....שנסעתי לת"א אילן רבינוביץ לאבחנה (בעצת דוד שעובד אצלו) החבר פסל את הדיעה שלו שיקח כדורים.בקיצור היו לנו הרבה ריבים וויכוחים שהתברר לי שגילתי כלפיו אלימות שאני כלל לא כזו הוא פשוט ממש היה מביא אותי לקצה... הוא סיפר למשפחתו בשלב מסוים על הנכות והם לא רצו לראות אותי....ואמא שלו אף טענה שאני לא "כשרה" להיות אמא...וזה לאחר שמאוד מאוד התלהבו ממני עד הרגע שגילה להם על עברי. נפרדתי ממנו....והפרידה,והמחלה של אבא, והבדידות (נשארתי בדירה ששכרנו לבד) לאחרונה מרגישה כבדות כאילו בלעתי לבנה קשה לי לקום אני ישנה מאוחר...רק רוצה לבכות...ה"דייטים" האחרונים שיצאתי אליהם לא חזרו אליי לאחר הפגישה הראשונה (שלא הראיתי וספרתי כלום) אני מרגישה שכולם נגדי...אפילו נכנסתי לפורום תמיכה לאנשים ששם אפילו אמרו לי שאני מנסה לעזור מדיי וכדאי שירפה....כל מקום שאני הולכת חשה דחייה. קשה לי לעבוד זה כבר שנים...ואני לא עצלנית כלל זה לא נובע מזה. רק מדברים איתי על עבודה אני נכנסת לדכאון. אני מטופלת כחודש אצל מטפל מקסים...אנחנו רק בהתחלה של תהליך. אני בטוחה שאם היה לי בבית תמיכה וחום ואהבה לא הייתי במקומות הללו....והייתי כמו כולם.כולי כעס על המשפחה שלי אני בכלל לא בקשר איתם נמנעת כמה שיותר....רק בגלל המחלה של אבי הולכת לבקר פעם בשבועיים לשעתיים וגם זה קשה. הפסיכולוג אומר שהדפוס השלילי והכל אצלי נובע מהם ואצלי הכל בסדר...וגם אני מרגישה ככה. אבל יחד עם זאת...תקועה!! חשוב לציין שאני כן עוזרת לעצמי... מחזיקה דירה, יודעת לנהל כספים נכון, הולכת לשיעורי תורה, משתדלת לשמור על תזונה וכושר....יש לי כמה חברות שבקשר איתי...ואחיות בקשר קרוב.רק לאחרונה גם זה קשה נעשיתי כבדה....ודכאונית. איך יוצאת מזה? יש לכם כלים? אני אשמח ...אתם לא יודעים כמה נדרש ממני כדי לרשום פה תודה רבה רבה מראש