my sunshine
New member
מבט אחד מספיק
[או שבעצם לא ממש] מאת ליהי לפיד [פורסם בעיתון תל אביב] עמדתי לי בצד, זועפת, ונזכרתי במסיבה הראשונה שהוא לקח אותי אליה, לפני עידן ועידנים, כשהג'ינסים עוד היו גבוהים. גם הפעם, כמו אז, אני לא הכרתי אף אחד והוא הכיר את כולם. וגם הפעם, כמו אז, תוך שניות ספורות מהרגע שעברנו את סף הדלת הרגשתי איך כף ידו מחליקה מכף ידי, והוא מתחיל להיעלם לי בין המוני האדם, מפטפט וצוחק. אז, בפעם ההיא, כשהייתי עדיין פרא אדם, ניגשתי אליו אחרי עשר דקות, חייכתי, אמרתי תודה וביי ביי, אני הולכת. הוא הסתכל עלי בהלם ושאל מה קרה. עברו שנים רבות מאז אותה מסיבה, הג'ינסים ירדו אל מתחת לגבול הטעם הטוב, הוא למד לא לנטוש אותי במסיבות, ואני למדתי להסתדר גם בלי שיחזיקו לי את היד, אבל עדיין שונאת את זה. השבוע, כששוב מצאתי את עצמי לבד בצד, בעוד החזק מרחף בין האנשים, מפטפט בקלילות ונראה נהנה למדי (מה שכבר מהווה עילה מספקת לזה שאתעצבן), התעצבנתי. ברגע אחד, כשהוא הסתכל עלי, נעצתי בו את אחד המבטים האלה שלי, שאומרים "בוא נלך מפה ומהר". הוא, במבט, סימן לי שרק אתן לו כמה דקות ונתחפף. בעודי ניגשת לקחת משהו לנשנש, סופרת את השניות עד שהוא ייפרד מכולם ונלך, ניגשה אלי מישהי והתחילה לדבר איתי. היא היתה מקסימה, מצאנו המון נושאי שיחה משותפים, ותוך כמה רגעים התיישבנו בצד ושוחחנו בהתלהבות עד תום הערב. בדרך לאוטו עטיתי על פני את הפרצוף החמוץ ביותר שלי. "מה קרה הפעם?", הוא שאל. אמרתי לו שרציתי לעוף משם. "חשבתי שנהנית", הוא אמר. "למה לא אמרת לי שאת רוצה ללכת?". אמרתי שעשיתי לו את המבט. "כן, ראיתי", הוא אמר, "והבנתי שמשעמם לך". לא, אמרתי, התכוונתי שאני רוצה ללכת הביתה. "איך יכולתי מהמבט שלך לדעת שזה מה שאת רוצה?", הוא אמר, עכשיו כבר בעצבים. "אני לא קורא מחשבות!". ופתאום הבנתי. הבנתי שכל המבטים האלה שאני נועצת בו, ושלי ברור לגמרי מה הם אומרים, אולי לא ממש ברורים לו. וגם הבנתי שזה באמת מה שאני רוצה. כל הזמן. שהוא יקרא את המחשבות שלי. ששנים אני רוצה ומצפה שהוא יבין אותי בלי שאגיד, בלי שאצטרך להסביר. בלי שאצטרך לבקש. שזה מה שאני חולמת, שהוא יסתכל עלי וישר ידע מה אני רוצה ולמה אני מתכוונת. כמו שאני מרגישה עם החברות הטובות שלי. כמו שהרגשתי עם הבחורה ההיא שניגשה אלי, שהיתה זרה לגמרי וישר אמרה שהיא רואה שמשעמם לי. למה לעזאזל הוא, שחי איתי כבר כל כך הרבה שנים, לא מצליח לקרוא אותי ככה? מזל, אמרתי לו, שהיתה שם בחורה אחת שהבינה אותי. "היא באמת מקסימה", הוא אמר. "איך שראיתי שמשעמם לך ידעתי שיהיה לכן כיף יחד, ואמרתי לה שתלך להציל אותך, כי את משועממת וזה יכול להיות מסוכן". ואז הבנתי שגם אני לא הבנתי את המבט שלו. הוא בכלל לא התכוון להגיד שהולכים, הוא התכוון להגיד שהוא שולח עזרה. האמת, אולי הוא צודק ובכל זאת לא כולנו אורי גלר, ובמקום מבטים רבי משמעות יותר פשוט להגיד מה רוצים. חמישה דברים שאנחנו עדיין מבלבלות בהם את כולם 1. כשאנחנו אומרות לאורחים "אל תביאו כלום, רק את עצמכם", ומתכוונות שנשמח אם יביאו איזו עוגה. 2. כשאנחנו אומרות לאורחים "תעזבו, אני אסדר", ומתכוונות שנשמח אם יעזרו לנו. 3. כשמבקשים מאיתנו עזרה ואנחנו מיד אומרות "אין בעיה", כשבעצם אנחנו יודעות שיהיה לנו מאוד קשה לעזור. 4. כשאנחנו אומרות ש"כלום לא קרה", ומתכוונות שנפגענו נורא. 5. כשאנחנו אומרות "אני מצטערת", כשאנחנו ממש לא מצטערות.
[או שבעצם לא ממש] מאת ליהי לפיד [פורסם בעיתון תל אביב] עמדתי לי בצד, זועפת, ונזכרתי במסיבה הראשונה שהוא לקח אותי אליה, לפני עידן ועידנים, כשהג'ינסים עוד היו גבוהים. גם הפעם, כמו אז, אני לא הכרתי אף אחד והוא הכיר את כולם. וגם הפעם, כמו אז, תוך שניות ספורות מהרגע שעברנו את סף הדלת הרגשתי איך כף ידו מחליקה מכף ידי, והוא מתחיל להיעלם לי בין המוני האדם, מפטפט וצוחק. אז, בפעם ההיא, כשהייתי עדיין פרא אדם, ניגשתי אליו אחרי עשר דקות, חייכתי, אמרתי תודה וביי ביי, אני הולכת. הוא הסתכל עלי בהלם ושאל מה קרה. עברו שנים רבות מאז אותה מסיבה, הג'ינסים ירדו אל מתחת לגבול הטעם הטוב, הוא למד לא לנטוש אותי במסיבות, ואני למדתי להסתדר גם בלי שיחזיקו לי את היד, אבל עדיין שונאת את זה. השבוע, כששוב מצאתי את עצמי לבד בצד, בעוד החזק מרחף בין האנשים, מפטפט בקלילות ונראה נהנה למדי (מה שכבר מהווה עילה מספקת לזה שאתעצבן), התעצבנתי. ברגע אחד, כשהוא הסתכל עלי, נעצתי בו את אחד המבטים האלה שלי, שאומרים "בוא נלך מפה ומהר". הוא, במבט, סימן לי שרק אתן לו כמה דקות ונתחפף. בעודי ניגשת לקחת משהו לנשנש, סופרת את השניות עד שהוא ייפרד מכולם ונלך, ניגשה אלי מישהי והתחילה לדבר איתי. היא היתה מקסימה, מצאנו המון נושאי שיחה משותפים, ותוך כמה רגעים התיישבנו בצד ושוחחנו בהתלהבות עד תום הערב. בדרך לאוטו עטיתי על פני את הפרצוף החמוץ ביותר שלי. "מה קרה הפעם?", הוא שאל. אמרתי לו שרציתי לעוף משם. "חשבתי שנהנית", הוא אמר. "למה לא אמרת לי שאת רוצה ללכת?". אמרתי שעשיתי לו את המבט. "כן, ראיתי", הוא אמר, "והבנתי שמשעמם לך". לא, אמרתי, התכוונתי שאני רוצה ללכת הביתה. "איך יכולתי מהמבט שלך לדעת שזה מה שאת רוצה?", הוא אמר, עכשיו כבר בעצבים. "אני לא קורא מחשבות!". ופתאום הבנתי. הבנתי שכל המבטים האלה שאני נועצת בו, ושלי ברור לגמרי מה הם אומרים, אולי לא ממש ברורים לו. וגם הבנתי שזה באמת מה שאני רוצה. כל הזמן. שהוא יקרא את המחשבות שלי. ששנים אני רוצה ומצפה שהוא יבין אותי בלי שאגיד, בלי שאצטרך להסביר. בלי שאצטרך לבקש. שזה מה שאני חולמת, שהוא יסתכל עלי וישר ידע מה אני רוצה ולמה אני מתכוונת. כמו שאני מרגישה עם החברות הטובות שלי. כמו שהרגשתי עם הבחורה ההיא שניגשה אלי, שהיתה זרה לגמרי וישר אמרה שהיא רואה שמשעמם לי. למה לעזאזל הוא, שחי איתי כבר כל כך הרבה שנים, לא מצליח לקרוא אותי ככה? מזל, אמרתי לו, שהיתה שם בחורה אחת שהבינה אותי. "היא באמת מקסימה", הוא אמר. "איך שראיתי שמשעמם לך ידעתי שיהיה לכן כיף יחד, ואמרתי לה שתלך להציל אותך, כי את משועממת וזה יכול להיות מסוכן". ואז הבנתי שגם אני לא הבנתי את המבט שלו. הוא בכלל לא התכוון להגיד שהולכים, הוא התכוון להגיד שהוא שולח עזרה. האמת, אולי הוא צודק ובכל זאת לא כולנו אורי גלר, ובמקום מבטים רבי משמעות יותר פשוט להגיד מה רוצים. חמישה דברים שאנחנו עדיין מבלבלות בהם את כולם 1. כשאנחנו אומרות לאורחים "אל תביאו כלום, רק את עצמכם", ומתכוונות שנשמח אם יביאו איזו עוגה. 2. כשאנחנו אומרות לאורחים "תעזבו, אני אסדר", ומתכוונות שנשמח אם יעזרו לנו. 3. כשמבקשים מאיתנו עזרה ואנחנו מיד אומרות "אין בעיה", כשבעצם אנחנו יודעות שיהיה לנו מאוד קשה לעזור. 4. כשאנחנו אומרות ש"כלום לא קרה", ומתכוונות שנפגענו נורא. 5. כשאנחנו אומרות "אני מצטערת", כשאנחנו ממש לא מצטערות.
