מחכה איפה שתהיי
New member
מבזק, עד שנפגש (1)
"שלום" "שלום" "את לשכת המנכל בבקשה" "סליחה ?" "הגעתי לחברת גלקום?" "לא, הגעת ללשכתי המכובדת לא פחות, איך אפשר לעזור לך ?" "זה לא גלקום ?" "לא, הגעת לבית פרטי, אם אפשר לקרוא לכוך הזה בית, ובמקרה נפלת על מנכ"ל הבית…" היא צחקקה. "טוב, סליחה ויום נעים" 12 בצהריים, ואני עוד במיטה, מנסה לחשב איזה יום היום. לא שזה ממש משנה אבל מאחר והמטלה היחידה שלי בשבוע היא להחתים בלשכה, לא ממש רציתי לפספס את זה. אחרי הכל, לגור בכוך הזה זה אולי לא תעונג גדול, אבל בלי הכסף של הלשכה ידעתי כי השלב הבא הוא לחיות אצל ההורים, וזו היתה סיבה מספיק טובה כדי לקום ולהחתים בלשכה פעם בשבוע. הטלפון, והקול שמעברו השני של הקו, היו ללא ספק הדבר הכי מרגש שקרה לי באותו יום. בעצם כל השבוע, טוב נו, אולי אפילו בכל החודש. שיחת טלפון שמקורה בטעות, הצליחה לשעשע אותי. קמתי מהמיטה, השעון הראה 12:30. נעמדתי מול הראי מצחצח את שיני, והבטתי בעצמי. חייכתי. כבר כמה ימים שלא התגלחתי. והזיפים החלו לתת לי מראה של מחבל מתאבד. 175 סנטימטרים שהתפרשו על פני 75 קילו חייכו אלי חזרה מהראי מתוך עיני השחורות. הגיע הזמן להסתפר חשבתי לעצמי. השיער הקצר והקוצני שהיה לי לו מזמן כבר חלף לו והגעתי למסקנה שאני חייב להכניס את המספרה בסדר היום העמוס שלי. שיחת הטלפון מהבוקר עדיין שיעשעה אותי וכאחד שתמיד חשב שאין מקריות בעולם עלה בי לפתע רעיון. "שלום" "וברכה" "מדבר המנכ"ל איתו דיברת בבוקר, זוכרת?" "איך אפשר לשכוח", היא צחקקה, "מנכ"ל הכוך לא?" פלאי הטכנולוגיה וההמצאה הגאונית של ה*42 החזיר אותי אליה. הקול שלה היה חמוד מידי כדי לוותר על גילוי האישה שמאחורי. במשך כמה דקות הפעלתי את כל קסמי, שלבסוף נשאו פרי. קבענו להפגש בבית קפה במרכז תל אביב עוד באותו ערב. על שנת הצהריים אותה סיגלתי לעצמי מהיום בו נכנסתי למעגל האבטלה לפני כשלושה חודשים לא ויתרתי. מדהים כמה מהר מתרגלים לטוב. סיבה מספיק טובה כדי לא לעבוד יותר לעולם או לפחות למצוא מקום עבודה שדוגל בשנת צהריים לכל העובדים. ב 22:00 התייצבי בבית הקפה. המקום המה מאדם. הדייט הזה שנולד משום מקום נתן לי סיבה מספיק טובה להתגלח היום. על תספורת ויתרתי. אחד הכללים של המובטל הוא לא לעשות יותר ממטלה אחת ביום, ובספירה האחרונה שלי כבר עשיתי שני דברים: התגלחתי, וקבעתי דייט. הרבה יותר מידי ליום אחד. "אתה בטח אלון" שמעתי קול מאחורי הסתובבתי. לרגע נעתקה נשמתי. המשך בקרוב....
"שלום" "שלום" "את לשכת המנכל בבקשה" "סליחה ?" "הגעתי לחברת גלקום?" "לא, הגעת ללשכתי המכובדת לא פחות, איך אפשר לעזור לך ?" "זה לא גלקום ?" "לא, הגעת לבית פרטי, אם אפשר לקרוא לכוך הזה בית, ובמקרה נפלת על מנכ"ל הבית…" היא צחקקה. "טוב, סליחה ויום נעים" 12 בצהריים, ואני עוד במיטה, מנסה לחשב איזה יום היום. לא שזה ממש משנה אבל מאחר והמטלה היחידה שלי בשבוע היא להחתים בלשכה, לא ממש רציתי לפספס את זה. אחרי הכל, לגור בכוך הזה זה אולי לא תעונג גדול, אבל בלי הכסף של הלשכה ידעתי כי השלב הבא הוא לחיות אצל ההורים, וזו היתה סיבה מספיק טובה כדי לקום ולהחתים בלשכה פעם בשבוע. הטלפון, והקול שמעברו השני של הקו, היו ללא ספק הדבר הכי מרגש שקרה לי באותו יום. בעצם כל השבוע, טוב נו, אולי אפילו בכל החודש. שיחת טלפון שמקורה בטעות, הצליחה לשעשע אותי. קמתי מהמיטה, השעון הראה 12:30. נעמדתי מול הראי מצחצח את שיני, והבטתי בעצמי. חייכתי. כבר כמה ימים שלא התגלחתי. והזיפים החלו לתת לי מראה של מחבל מתאבד. 175 סנטימטרים שהתפרשו על פני 75 קילו חייכו אלי חזרה מהראי מתוך עיני השחורות. הגיע הזמן להסתפר חשבתי לעצמי. השיער הקצר והקוצני שהיה לי לו מזמן כבר חלף לו והגעתי למסקנה שאני חייב להכניס את המספרה בסדר היום העמוס שלי. שיחת הטלפון מהבוקר עדיין שיעשעה אותי וכאחד שתמיד חשב שאין מקריות בעולם עלה בי לפתע רעיון. "שלום" "וברכה" "מדבר המנכ"ל איתו דיברת בבוקר, זוכרת?" "איך אפשר לשכוח", היא צחקקה, "מנכ"ל הכוך לא?" פלאי הטכנולוגיה וההמצאה הגאונית של ה*42 החזיר אותי אליה. הקול שלה היה חמוד מידי כדי לוותר על גילוי האישה שמאחורי. במשך כמה דקות הפעלתי את כל קסמי, שלבסוף נשאו פרי. קבענו להפגש בבית קפה במרכז תל אביב עוד באותו ערב. על שנת הצהריים אותה סיגלתי לעצמי מהיום בו נכנסתי למעגל האבטלה לפני כשלושה חודשים לא ויתרתי. מדהים כמה מהר מתרגלים לטוב. סיבה מספיק טובה כדי לא לעבוד יותר לעולם או לפחות למצוא מקום עבודה שדוגל בשנת צהריים לכל העובדים. ב 22:00 התייצבי בבית הקפה. המקום המה מאדם. הדייט הזה שנולד משום מקום נתן לי סיבה מספיק טובה להתגלח היום. על תספורת ויתרתי. אחד הכללים של המובטל הוא לא לעשות יותר ממטלה אחת ביום, ובספירה האחרונה שלי כבר עשיתי שני דברים: התגלחתי, וקבעתי דייט. הרבה יותר מידי ליום אחד. "אתה בטח אלון" שמעתי קול מאחורי הסתובבתי. לרגע נעתקה נשמתי. המשך בקרוב....
