מבולבל
טוב, אז יש המשך. אני שאלתי והקשבתי. אני יודע שאולי זה שטויות. אבלי אני מרגיש שאני מתפוצץ. טוב אז יום חמישי. ישבנו בחצר. ודברנו. והאוירה התאימה. אז שאלתי מה היית רוצה להוסיף לזוגיות. או מה הכי חסר? לא חסר לי כלום. לא יכול להיות. בטח שיש משהו שהיית רוצה יותר או פחות. לא. אין משהו היא אמרה. לא יכול להיות שהכול מושלם אמרתי. נכון לא הכול מושלם היא אמרה. אבל מספיק טוב. או קי. הכול בסדר. מה היית רוצה להוסיף כדי שיהיה מושלם. אין לי משהו מיוחד היא אמרה. אולי שכל אחד כשנכנס הביתה יקבל את הנמצאים בחיוך ונשיקה. טוב, אחלה אמרתי. ואולי עוד משהו שהיית רוצה בזוגיות? פה באו הדמעות. אני יודעת שלך משהו חסר. אני יודעת שגם דברנו על זה. אבל זה מה שאני. אני לא יכולה יותר ממה שאני. אנחנו כבר לא בני 18 (אנחנו קצת מעל 30). פה אני נשבר. כשזה מגיע לבכי אני לא מתפקד. אני מוחק את האני העצמי שלי. ומתחיל לפייס אותה (גם אם אני לא מסכים איתה). מה גם שזה נגמר באחלה סקס. למחרת. יום שישי. יצאנו לטייל. הילד בן 2 וחצי ועדיין מסתובב עם חיתול (רק לפיפי - קקי עושה בשירותים). במסגרת הטיול לא החלפנו לו כי שכחנו חיתול בבית. כשחזרנו הצעתי לעצור אצל חברים..אבל אז אישתי נזכרה שצריך להחליף חיתול וחיבים לחזור הביתה. חזרנו ב 14:00 לבית. שם כמובן היום עבר ובערב יצאנו ב 21:00 למסעדה עם חברים. היה יופי. כשחזרנו בלילה. הרמתי את הילד למיטה שלו (היה בסלון עם הביבי סיטר). בדרך שמתי לב שהחיתול מלא. הורדתי את החיתול. ולתדהמתי גיליתי שזה אותו חיתול שאני החלפתי בבוקר (בשעה שבע בבוקר). שאלתי את אישתי אם היא החליפה לילד. אמרה לי שכן. הייתי בהלם. אני יודע שלא יכול להיות. אז שאלתי שוב "את בטוחה? נראה לי שזה אותו אחד מהבוקר." כו אני בטוחה. אתה לא מתבייש. אתה חושב שאני משקרת? שתקתי. אבל בפנים התבאסתי שהיא שיקרה. אולי היא משקרת בעוד נושאים... והמחשבות רצות. ואז אני נכנס למערה שלי ולא מדבר. בשבת בבוקר באות השאלות. מה קרה? למה אתה חמוץ... אני יודע ששיקרת לי לגבי החיתול אמרתי. ואז היא נעלבה ובכתה. אתה חושב שאני משקרת לך? ככה אתה סומך עלי? שתקתי. ואז לא דברנו כל היום. אני במערה והיא בטלפון עם כל העולם. בשבת בערב. היא נגשה אלי. וביקשה סליחה. כן שיקרתי לך. אני יודעת שלא הייתי צריכה וזה לא מתאים לי. אבל שיקרתי. יש לי סיבה אבל ברור לי שהיא לא מספיק טובה. מה הסיבה? שאלתי. פחדתי שתחשוב שאני אמא לא מספיק טובה. אבל אני יודעת שזה לא סיבה מספיק טובה לשקר. אני גם יודעת שזה אחד הפחדים הגדולים שלך שאני כמו אמא שלך... פה אני אציין שמאמא שלי משקרת בלי סוף ובגלל זה אני לא מאמין לכל מילה שהיא מוציאה מהפה.... ואוו, נבהלתי. גם שקיבלתי אישור שהיא שיקרה וגם שהיא פוחדת שהיא אמא לא מספיק טובה... מפחיד. באיזה מערכת יחסים אני חי. אני מוכרח לציין שאישתי אסרטיבית, מנהלת אנשים ועד היום התקדמה יופי. אני מרגיש שאני במבוי סתום. כל כך נפגעתי. ואולי היא משקרת בעוד אינסוף נושאים? אולי היא בוגדת בי? ואז בטח לא צריך כלום ממערכת היחסים שלנו. לה זה מספיק...ואולי הילדים לא מקבלים טיפול מספיק טוב... איך אני יכול לבטוח בה יותר? ועכשיו אני מרגיש הכי שפל בעולם. פתאום אני רוצה לחטט לה במגירות, בתיקים. איכס אני מגעיל את עצמי. אני משתולל במחשבות אין מנוחה לנפשי אני מדמם. ואולי זה שטויות? אז מה אם היא שיקרה. דניאל
טוב, אז יש המשך. אני שאלתי והקשבתי. אני יודע שאולי זה שטויות. אבלי אני מרגיש שאני מתפוצץ. טוב אז יום חמישי. ישבנו בחצר. ודברנו. והאוירה התאימה. אז שאלתי מה היית רוצה להוסיף לזוגיות. או מה הכי חסר? לא חסר לי כלום. לא יכול להיות. בטח שיש משהו שהיית רוצה יותר או פחות. לא. אין משהו היא אמרה. לא יכול להיות שהכול מושלם אמרתי. נכון לא הכול מושלם היא אמרה. אבל מספיק טוב. או קי. הכול בסדר. מה היית רוצה להוסיף כדי שיהיה מושלם. אין לי משהו מיוחד היא אמרה. אולי שכל אחד כשנכנס הביתה יקבל את הנמצאים בחיוך ונשיקה. טוב, אחלה אמרתי. ואולי עוד משהו שהיית רוצה בזוגיות? פה באו הדמעות. אני יודעת שלך משהו חסר. אני יודעת שגם דברנו על זה. אבל זה מה שאני. אני לא יכולה יותר ממה שאני. אנחנו כבר לא בני 18 (אנחנו קצת מעל 30). פה אני נשבר. כשזה מגיע לבכי אני לא מתפקד. אני מוחק את האני העצמי שלי. ומתחיל לפייס אותה (גם אם אני לא מסכים איתה). מה גם שזה נגמר באחלה סקס. למחרת. יום שישי. יצאנו לטייל. הילד בן 2 וחצי ועדיין מסתובב עם חיתול (רק לפיפי - קקי עושה בשירותים). במסגרת הטיול לא החלפנו לו כי שכחנו חיתול בבית. כשחזרנו הצעתי לעצור אצל חברים..אבל אז אישתי נזכרה שצריך להחליף חיתול וחיבים לחזור הביתה. חזרנו ב 14:00 לבית. שם כמובן היום עבר ובערב יצאנו ב 21:00 למסעדה עם חברים. היה יופי. כשחזרנו בלילה. הרמתי את הילד למיטה שלו (היה בסלון עם הביבי סיטר). בדרך שמתי לב שהחיתול מלא. הורדתי את החיתול. ולתדהמתי גיליתי שזה אותו חיתול שאני החלפתי בבוקר (בשעה שבע בבוקר). שאלתי את אישתי אם היא החליפה לילד. אמרה לי שכן. הייתי בהלם. אני יודע שלא יכול להיות. אז שאלתי שוב "את בטוחה? נראה לי שזה אותו אחד מהבוקר." כו אני בטוחה. אתה לא מתבייש. אתה חושב שאני משקרת? שתקתי. אבל בפנים התבאסתי שהיא שיקרה. אולי היא משקרת בעוד נושאים... והמחשבות רצות. ואז אני נכנס למערה שלי ולא מדבר. בשבת בבוקר באות השאלות. מה קרה? למה אתה חמוץ... אני יודע ששיקרת לי לגבי החיתול אמרתי. ואז היא נעלבה ובכתה. אתה חושב שאני משקרת לך? ככה אתה סומך עלי? שתקתי. ואז לא דברנו כל היום. אני במערה והיא בטלפון עם כל העולם. בשבת בערב. היא נגשה אלי. וביקשה סליחה. כן שיקרתי לך. אני יודעת שלא הייתי צריכה וזה לא מתאים לי. אבל שיקרתי. יש לי סיבה אבל ברור לי שהיא לא מספיק טובה. מה הסיבה? שאלתי. פחדתי שתחשוב שאני אמא לא מספיק טובה. אבל אני יודעת שזה לא סיבה מספיק טובה לשקר. אני גם יודעת שזה אחד הפחדים הגדולים שלך שאני כמו אמא שלך... פה אני אציין שמאמא שלי משקרת בלי סוף ובגלל זה אני לא מאמין לכל מילה שהיא מוציאה מהפה.... ואוו, נבהלתי. גם שקיבלתי אישור שהיא שיקרה וגם שהיא פוחדת שהיא אמא לא מספיק טובה... מפחיד. באיזה מערכת יחסים אני חי. אני מוכרח לציין שאישתי אסרטיבית, מנהלת אנשים ועד היום התקדמה יופי. אני מרגיש שאני במבוי סתום. כל כך נפגעתי. ואולי היא משקרת בעוד אינסוף נושאים? אולי היא בוגדת בי? ואז בטח לא צריך כלום ממערכת היחסים שלנו. לה זה מספיק...ואולי הילדים לא מקבלים טיפול מספיק טוב... איך אני יכול לבטוח בה יותר? ועכשיו אני מרגיש הכי שפל בעולם. פתאום אני רוצה לחטט לה במגירות, בתיקים. איכס אני מגעיל את עצמי. אני משתולל במחשבות אין מנוחה לנפשי אני מדמם. ואולי זה שטויות? אז מה אם היא שיקרה. דניאל