מבולבל עד מאד...
אהלן אני תומר מתל אביב בן 18 וחצי ,משרת בצבא בגולני ולא יודע בדיוק לאיפה לפנות ... אני נימצא תחת בעיה כבר שנתיים אם לא יותר התחיל באותה ילדה מהבית ספר שחיבבתי אם לומר את האמת (היא גילת בי התעניינות וישר התחלתי לאהוב אותה) אז ככה זה התחיל בשיעורי ביולוגיה (אני לא הייתי תלמיד מבריק כל כך) שם בעצם הכרתי אותה לראשונה אני זוכר שחיבבתי אותה ולא יותר רק לאחר שהיא גילת בי התעניינות העיניינים התחילו להתגלגל ,היא עזרה לי בשיעורי ביולוגיה וככה גם התחלתי ללמוד ,פירגנה לי שהצלחתי במבחנים. אני רוצה לציין שעברנו כמה ריבים באמצע (לא דיברנו אחד אם השני זמן מה ואז שוב חזרנו לדבר (לא יודע איך להסביר יש לה מבט שאני פשוט לא יכול לעמוד מולו). עכשיו אני בצבא התנתקתי (הייתי ביישן שהייתי לידה ולכן גם לא יצא לי לשמור איתה על קשר ,איך אומרים "מי שמתבייש מתייבש" ,נחזור לזה שאני בצבא עכשיו אני לא יודע איך להסביר אני מאד רדוד (איך לומר לא נותן את הנשמה בטירונות בין אם זה מסעות או כל דבר אחר) לא יודע אני מרגיש כאילו לא אכפת לי למות (לא שאני חושב על התאבדות ,אבל מרגיש חסר תכלית) אבד לי הכבוד עצמי אני מרגיש שאני מתפזר (אני עושה הרבה שטויות שאני חוזר בשישי הביתה ,בעיקרון זה בשביל החברים שלי שהייה קצת שמח... אבל אני אישית מרגיש שאיבדתי את עצמי, אני אישית ניסיתי להכיר בנות חדשות אבל אף אחת מהן לא הייתה היא (אני לא יודע אם אני מאוהב באותה ילדה עדיין ,אבל אני מרגיש שאם אני יראה אותה הכל יחזור),בצבא אני לא מרגיש שאני ממש את עצמי (אני מרגיש שהפסדתי ,שלא הלכתי ליום סיירות). אני לא יודע בדיוק למי לפנות אם ללכת לקב"ן או למשקית ת"ש ,אני אישית רוצה זמן אם עצמי אבל לא "מוצא" אותו. אני מאד עצבני בזמן האחרון דיי עצוב (בין אם זה שאני יוצא הביתה מהבסיס או חוזר) ,עוד דבר שאני חושב שחשוב לציין הספקתי גם להיכנס לכלא צבאי בגלל שרבתי אם אחד האנשים בפלוגה... אני צועק על ההורים שלי ואני מתבייש בזה ,אבל אני לא מצליח לשלוט בעצמי... אני מרגיש חסר תכלית ,חוסר רצון להמשיך בחיים הכוונה בלהיות ,איך לומר "בוס" ללמוד ולהתקדם בחיים, אני מאד עייף תשוש. לפעמים קורה שאני בוכה שאני רואה סרטים שהייתי רואה לפני 6-3 שנים , לא יודע בדיוק למה אבל כאילו מחדד לי את הזכרון ואומר לי איך הזמן טס ... הייתי מפרט יותר, אבל אני לא סגור על עצמי (איבדתי את עצמי בדרך בעולם הלא מובן). אני לא יודע בדיוק למי לפנות אני אישית לא אוהב פסיכולוגים אני מאמין יותר באנשים עם לב טוב וכוונות טובות לעזור (לא יודע אם פורומים זה המקום הנכון ,אבל למה לא לנסות). תודה תומר.
אהלן אני תומר מתל אביב בן 18 וחצי ,משרת בצבא בגולני ולא יודע בדיוק לאיפה לפנות ... אני נימצא תחת בעיה כבר שנתיים אם לא יותר התחיל באותה ילדה מהבית ספר שחיבבתי אם לומר את האמת (היא גילת בי התעניינות וישר התחלתי לאהוב אותה) אז ככה זה התחיל בשיעורי ביולוגיה (אני לא הייתי תלמיד מבריק כל כך) שם בעצם הכרתי אותה לראשונה אני זוכר שחיבבתי אותה ולא יותר רק לאחר שהיא גילת בי התעניינות העיניינים התחילו להתגלגל ,היא עזרה לי בשיעורי ביולוגיה וככה גם התחלתי ללמוד ,פירגנה לי שהצלחתי במבחנים. אני רוצה לציין שעברנו כמה ריבים באמצע (לא דיברנו אחד אם השני זמן מה ואז שוב חזרנו לדבר (לא יודע איך להסביר יש לה מבט שאני פשוט לא יכול לעמוד מולו). עכשיו אני בצבא התנתקתי (הייתי ביישן שהייתי לידה ולכן גם לא יצא לי לשמור איתה על קשר ,איך אומרים "מי שמתבייש מתייבש" ,נחזור לזה שאני בצבא עכשיו אני לא יודע איך להסביר אני מאד רדוד (איך לומר לא נותן את הנשמה בטירונות בין אם זה מסעות או כל דבר אחר) לא יודע אני מרגיש כאילו לא אכפת לי למות (לא שאני חושב על התאבדות ,אבל מרגיש חסר תכלית) אבד לי הכבוד עצמי אני מרגיש שאני מתפזר (אני עושה הרבה שטויות שאני חוזר בשישי הביתה ,בעיקרון זה בשביל החברים שלי שהייה קצת שמח... אבל אני אישית מרגיש שאיבדתי את עצמי, אני אישית ניסיתי להכיר בנות חדשות אבל אף אחת מהן לא הייתה היא (אני לא יודע אם אני מאוהב באותה ילדה עדיין ,אבל אני מרגיש שאם אני יראה אותה הכל יחזור),בצבא אני לא מרגיש שאני ממש את עצמי (אני מרגיש שהפסדתי ,שלא הלכתי ליום סיירות). אני לא יודע בדיוק למי לפנות אם ללכת לקב"ן או למשקית ת"ש ,אני אישית רוצה זמן אם עצמי אבל לא "מוצא" אותו. אני מאד עצבני בזמן האחרון דיי עצוב (בין אם זה שאני יוצא הביתה מהבסיס או חוזר) ,עוד דבר שאני חושב שחשוב לציין הספקתי גם להיכנס לכלא צבאי בגלל שרבתי אם אחד האנשים בפלוגה... אני צועק על ההורים שלי ואני מתבייש בזה ,אבל אני לא מצליח לשלוט בעצמי... אני מרגיש חסר תכלית ,חוסר רצון להמשיך בחיים הכוונה בלהיות ,איך לומר "בוס" ללמוד ולהתקדם בחיים, אני מאד עייף תשוש. לפעמים קורה שאני בוכה שאני רואה סרטים שהייתי רואה לפני 6-3 שנים , לא יודע בדיוק למה אבל כאילו מחדד לי את הזכרון ואומר לי איך הזמן טס ... הייתי מפרט יותר, אבל אני לא סגור על עצמי (איבדתי את עצמי בדרך בעולם הלא מובן). אני לא יודע בדיוק למי לפנות אני אישית לא אוהב פסיכולוגים אני מאמין יותר באנשים עם לב טוב וכוונות טובות לעזור (לא יודע אם פורומים זה המקום הנכון ,אבל למה לא לנסות). תודה תומר.