Wanderlust88
New member
מבולבלת לחלוטין...
שלום לכולם,
אני בת 29, פסיכולוגית במקצועי, ונמצאת במערכת יחסים עם חבר שלי מזה 3 וחצי שנים, גרים יחד כתשעה חודשים.
בן הזוג שלי גרוש עם ילד קטן.
הבלבול שלי נובע למעשה מתקופה די ארוכה כבר... דברים שידעתי שקיימים לפני שעברנו לגור אבל התגברו כשעברנו. מה שמפריע לי זה שבן הזוג שלי מאוד סגור מטבעו, חשוב לו הלבד שלו, וגם לי חשוב הלבד שלי ולשנינו יש חיים מלאים מאד בנפרד, אבל ה-ביחד, שגם אמור להיות שם, מאד קשה לו ואני מרגישה שמרבית הקשר זו עבודה על זה, שיראה גם את שנינו ואת הקשר.. אין ספק שזה תהליך שקורה לאט לאט, וגם אני עובדת על איך להיות נפרדת, כלומר לא לתלות את כל הצרכים והרצונות שלי בו, כי זה משהו שהיה לי קשה.
בחודשים האחרונים, אחרי ריב כלשהו - אנחנו שנינו מסתגרים בחדרים אחרים, ויכולים לא לדבר למשך כמה ימים, לאחר מכן אחד יוזם שיחה ולפעמים מגיעים לפיתרון, לפעמים משלימים בלי קשר, לפעמים קשה יותר לפעמים פחות. מה שמפריע לי בעיקר זה הדפוס של ההתמודדות עם הריב, לא הריבים עצמם. ההסתגרות הזאת והנתק הזה.
אני מרגישה הרבה פעמים שאני רוצה לדבר איתו על מה שמפריע לי והוא פשוט לא מוכן לשמוע, הוא ההפך הגמור ממני מהבחיהנ הזאת - לא רוצה להעמיק לא רוצה "לחפור", זה מה יש וזהו.
אני מניחה שזה פתרון שיכול לעבוד בטווח קצר, או על פני השטח.. אבל אני מסרבת לחיות ככה.האהבה שלנו ענקית ואמתית, ועם כל ההבדלים שיש לנו באורח חיים ודעות וכו, אני מרגישה שהגישה הזאת לחיים היא מוקד הבעיה.
אני מרגישה שלא ניסחתי בדיוק את הקושי, אבל רק אוסיף שאני מתוסכלת ומיואשת כי אני מאמינה שהוא עושה את המקסימום שהוא יכול, מבחינת לעבוד על הקשר ולדבר, אבל אולי המקסימום שלו לא מספיק?
או אולי אני דורשת משהו לא הכרחי? אין לי מושג...
שלום לכולם,
אני בת 29, פסיכולוגית במקצועי, ונמצאת במערכת יחסים עם חבר שלי מזה 3 וחצי שנים, גרים יחד כתשעה חודשים.
בן הזוג שלי גרוש עם ילד קטן.
הבלבול שלי נובע למעשה מתקופה די ארוכה כבר... דברים שידעתי שקיימים לפני שעברנו לגור אבל התגברו כשעברנו. מה שמפריע לי זה שבן הזוג שלי מאוד סגור מטבעו, חשוב לו הלבד שלו, וגם לי חשוב הלבד שלי ולשנינו יש חיים מלאים מאד בנפרד, אבל ה-ביחד, שגם אמור להיות שם, מאד קשה לו ואני מרגישה שמרבית הקשר זו עבודה על זה, שיראה גם את שנינו ואת הקשר.. אין ספק שזה תהליך שקורה לאט לאט, וגם אני עובדת על איך להיות נפרדת, כלומר לא לתלות את כל הצרכים והרצונות שלי בו, כי זה משהו שהיה לי קשה.
בחודשים האחרונים, אחרי ריב כלשהו - אנחנו שנינו מסתגרים בחדרים אחרים, ויכולים לא לדבר למשך כמה ימים, לאחר מכן אחד יוזם שיחה ולפעמים מגיעים לפיתרון, לפעמים משלימים בלי קשר, לפעמים קשה יותר לפעמים פחות. מה שמפריע לי בעיקר זה הדפוס של ההתמודדות עם הריב, לא הריבים עצמם. ההסתגרות הזאת והנתק הזה.
אני מרגישה הרבה פעמים שאני רוצה לדבר איתו על מה שמפריע לי והוא פשוט לא מוכן לשמוע, הוא ההפך הגמור ממני מהבחיהנ הזאת - לא רוצה להעמיק לא רוצה "לחפור", זה מה יש וזהו.
אני מניחה שזה פתרון שיכול לעבוד בטווח קצר, או על פני השטח.. אבל אני מסרבת לחיות ככה.האהבה שלנו ענקית ואמתית, ועם כל ההבדלים שיש לנו באורח חיים ודעות וכו, אני מרגישה שהגישה הזאת לחיים היא מוקד הבעיה.
אני מרגישה שלא ניסחתי בדיוק את הקושי, אבל רק אוסיף שאני מתוסכלת ומיואשת כי אני מאמינה שהוא עושה את המקסימום שהוא יכול, מבחינת לעבוד על הקשר ולדבר, אבל אולי המקסימום שלו לא מספיק?
או אולי אני דורשת משהו לא הכרחי? אין לי מושג...
