אדוולה דואני
New member
מבולבלת לגמריי.
אני במשך 3 שנים וקצת, מעריצה מישהי מסויימת, בהתחלה.. זה היה נורא קל, הייתי ילדה קטנה, ששמעה שירים שלה, פוסטרים, וכל מה שרצתה זה חתימה ואולי תמונה איתה אם ייתמזל מזלי. אבל עם הזמן מצאתי את עצמי פוגשת אותה כל חודש או פחות, מדברת, מצטלמת, צוחקת, היא אפילו ביקרה בבית שלי. חשבתי שאני בעננים, שאין דבר טוב יותר בעולם כולו שהיה יכול לקרות לי, שהייתי ילדה קטנה שרק רצתה חתימה.. וכרגע, נוצר מצב שהיא ממש מכירה אותי ואוהבת אותי.אבל עם כך שההכרות איתה התעמקה, מצאתי את עצמי יושבת בדיכאונות כבדים בגללה, כגון : היא לא זוכרת אותי, היא מתעלמת ממני, היא שונאת אותי. הייתי יושבת ובוכה ימים שלמים בלי סיבה, זה לא שהיא אמרה לי שהיא שונאת אותי, אני הכנסתי לעצמי לראש דברים כאלה. קיוותי כ"כ להיות איתה בקשר הדוק, הדוק.. חברי. נקשרתי אלייה, נקשרתי לבן אדם שהיא, התאהבתי עמוקות בחסרונות שלה, הם גרמו לי להעריך אותה יותר ויותר. ההיתרונות לא עניינו אותי, עניין אותי כל מה שהיא לא טובה בו, אהבתי אותה, אהבתי את האנושיות שבה. עם הזמן זה נהייה חמור יותר, הייתי יושבת ובוכה מגעגועים אם לא הייתי רואה אותה פעם בחודשיים. העיניים, החיוך, הצחוק שלה היה לי חסר. הרגשתי כאילו הוא אוויר לנשימה בשבילי. רק רציתי לראות אותה, לא יותר. לשמוע שהיא בסדר.. שהיא עדיין מחייכת, אבל זה לא קרה. ככה הייתי מעבירה חודשים שלמים עד למפגש הבא איתה. ובזמן האחרון, נעלמתי לה. יצא שחודש בערך לא ראיתי אותה ולא היא אותי, היא באמת התחילה לשאול ולהתעניין איפה אני, אבל כשבאתי להופעה לפני חודשיים, כל מה שקיבלתי זו התעלמות מוחלטת. "אני כבר איתך." ונחשו מה? היא לא חזרה. עמדתי שעה, חיכיתי שתרד מהבמה.. להחליף איתה מילה או שתיים, לחבק אותה חיבוק דוב ענקי שיכיל את כל געגועיי ואהבתי בו, אבל היא לא באה. לאחר חודש ניסיתי שוב ללכת לעוד הופעה, אולי היחס שלה ישתנה. באמת, ישבתי איתה באוטו שלה שעה שלמה. היא התנצלה על ההופעה האחרונה, ואני כמובן נמסתי מיופיה. היא אחד מהאנשים היחידים בעולם שימיסו אותי לא משנה מה, אני לא מסוגלת לכעוס עלייה. אני אוהבת אותה כ"כ. אך לאחר סליחתה הנעימה, היא הרימה את הטלפון והתקשרה לאדם אחד, ודיברה איתו במשך כל השעה אשר היינו יחד. ואני ישבתי ובהיתי בעצמי ושואלת את עצמי: "והנה זה שוב. תפנימי כבר, היא שונאת אותך." התאפקתי. התאפקתי לבלוע את הדמעות, לא רציתי למשוך את תשומת ליבה. וככה הסתיימה ההופעה האחרונה איתה. עברו חודשיים מאז, ועוד יותר כואב לי. כואב לי מהמחשבה שנמאסתי עלייה, אני בעיקר דואגת להכניס את עצמי לסרטים. אני לפעמים חושבת לעצמי, אולי זה לא נכון כל הקטע הזה, אולי הוא לא שווה לי. מה הטעם? אם אני רוב הימים מוצאת את עצמי עצובה ומדוכאת בגללה? הכל בשביל הפעם בחודש הזאת? אבל משום מה אני לא מצליחה להפסיק עם זה. אני חושבת ש... אני מכורה. מה הייתם מציעים לי לעשות? אני פשוט לא מסוגלת להתנתק ממנה. אני כ"כ אוהבת אותה, היא תחסר לי המון. אבל מצד שני, נמאס לי לשבת בדיכאון כל היום. תודה על ההקשבה.
אני במשך 3 שנים וקצת, מעריצה מישהי מסויימת, בהתחלה.. זה היה נורא קל, הייתי ילדה קטנה, ששמעה שירים שלה, פוסטרים, וכל מה שרצתה זה חתימה ואולי תמונה איתה אם ייתמזל מזלי. אבל עם הזמן מצאתי את עצמי פוגשת אותה כל חודש או פחות, מדברת, מצטלמת, צוחקת, היא אפילו ביקרה בבית שלי. חשבתי שאני בעננים, שאין דבר טוב יותר בעולם כולו שהיה יכול לקרות לי, שהייתי ילדה קטנה שרק רצתה חתימה.. וכרגע, נוצר מצב שהיא ממש מכירה אותי ואוהבת אותי.אבל עם כך שההכרות איתה התעמקה, מצאתי את עצמי יושבת בדיכאונות כבדים בגללה, כגון : היא לא זוכרת אותי, היא מתעלמת ממני, היא שונאת אותי. הייתי יושבת ובוכה ימים שלמים בלי סיבה, זה לא שהיא אמרה לי שהיא שונאת אותי, אני הכנסתי לעצמי לראש דברים כאלה. קיוותי כ"כ להיות איתה בקשר הדוק, הדוק.. חברי. נקשרתי אלייה, נקשרתי לבן אדם שהיא, התאהבתי עמוקות בחסרונות שלה, הם גרמו לי להעריך אותה יותר ויותר. ההיתרונות לא עניינו אותי, עניין אותי כל מה שהיא לא טובה בו, אהבתי אותה, אהבתי את האנושיות שבה. עם הזמן זה נהייה חמור יותר, הייתי יושבת ובוכה מגעגועים אם לא הייתי רואה אותה פעם בחודשיים. העיניים, החיוך, הצחוק שלה היה לי חסר. הרגשתי כאילו הוא אוויר לנשימה בשבילי. רק רציתי לראות אותה, לא יותר. לשמוע שהיא בסדר.. שהיא עדיין מחייכת, אבל זה לא קרה. ככה הייתי מעבירה חודשים שלמים עד למפגש הבא איתה. ובזמן האחרון, נעלמתי לה. יצא שחודש בערך לא ראיתי אותה ולא היא אותי, היא באמת התחילה לשאול ולהתעניין איפה אני, אבל כשבאתי להופעה לפני חודשיים, כל מה שקיבלתי זו התעלמות מוחלטת. "אני כבר איתך." ונחשו מה? היא לא חזרה. עמדתי שעה, חיכיתי שתרד מהבמה.. להחליף איתה מילה או שתיים, לחבק אותה חיבוק דוב ענקי שיכיל את כל געגועיי ואהבתי בו, אבל היא לא באה. לאחר חודש ניסיתי שוב ללכת לעוד הופעה, אולי היחס שלה ישתנה. באמת, ישבתי איתה באוטו שלה שעה שלמה. היא התנצלה על ההופעה האחרונה, ואני כמובן נמסתי מיופיה. היא אחד מהאנשים היחידים בעולם שימיסו אותי לא משנה מה, אני לא מסוגלת לכעוס עלייה. אני אוהבת אותה כ"כ. אך לאחר סליחתה הנעימה, היא הרימה את הטלפון והתקשרה לאדם אחד, ודיברה איתו במשך כל השעה אשר היינו יחד. ואני ישבתי ובהיתי בעצמי ושואלת את עצמי: "והנה זה שוב. תפנימי כבר, היא שונאת אותך." התאפקתי. התאפקתי לבלוע את הדמעות, לא רציתי למשוך את תשומת ליבה. וככה הסתיימה ההופעה האחרונה איתה. עברו חודשיים מאז, ועוד יותר כואב לי. כואב לי מהמחשבה שנמאסתי עלייה, אני בעיקר דואגת להכניס את עצמי לסרטים. אני לפעמים חושבת לעצמי, אולי זה לא נכון כל הקטע הזה, אולי הוא לא שווה לי. מה הטעם? אם אני רוב הימים מוצאת את עצמי עצובה ומדוכאת בגללה? הכל בשביל הפעם בחודש הזאת? אבל משום מה אני לא מצליחה להפסיק עם זה. אני חושבת ש... אני מכורה. מה הייתם מציעים לי לעשות? אני פשוט לא מסוגלת להתנתק ממנה. אני כ"כ אוהבת אותה, היא תחסר לי המון. אבל מצד שני, נמאס לי לשבת בדיכאון כל היום. תודה על ההקשבה.