מאת: הרב שלום ארוש
אף אדם בר דעת וחוכמה לא יסכים להתנהג בצורה שתבזה ותבייש אותו, ועל כך נאמר: "לא ראיתי ביישן חסר דעת, ולא ראיתי דעתן בלי בושה"! פרק ג' בספר בראשית מלמד אותנו שיעור יפה בעניין הצניעות הבושה והדעת. ומה הקשר? נאמר: "ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו". מסביר רש"י: "ולא יתבוששו" – שלא היו יודעים דרך צניעות, כלומר להבחין בין טוב לרע, ואף על פי שניתנה בו דעה לקרוא לו שמות לא ניתן בו יצר הרע עד שאכל מן העץ ונכנס בו יצר הרע וידע מה בין טוב לרע. אולם מיד לאחר שאכלו מעץ הדעת-טוב-ורע: "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומים הם ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות". מסביר רש"י: "ותפקחנה" – משמעו, לעניין החוכמה (דעת) דיבר הכתוב ולא לעניין ראיה ממש. לאחר מעשה זה שאל הקב"ה את אדם: "מי הגיד לך כי עירום אתה?" – מסביר רש"י: מאין לך לדעת מה בושת יש בעומדך ערום? מהשתלשלות עניינים זו, אנו מבינים שברגע שנפקחו עיני שניהם, דהיינו קיבלו חוכמה שהיא דעת להבדיל בין טוב לרע, מיד "ויתפרו עלה תאנה" – שהיא כסות לגופם. משמע הדבר הוא, שהדעת מחייבת צניעות! ככל שאדם מרבה בדעת ובחוכמה, כך גם גדלה אצלו מידת הבושה והצניעות, מכיון שחוכמתו ודעתו מחייבים אותו להתנהג בהתאם. אף אדם בר דעת וחוכמה לא יסכים להתנהג בצורה שתבזה ותבייש אותו. על כך אומר ה"אורחות חיים": "לא ראיתי ביישן חסר דעת, ולא ראיתי דעתן בלי בושה" – כלומר, שני דברים שהולכים יחד, שני דברים שהם מחייבים ותלויים זה בזה, דעת=בושה וצניעות. (וידוע גם, שאחד משלושת הסימנים של עם ישראל הוא הבושה, כנאמר: ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים. וביישנים, משמעו בושה וצניעות הנובעים מהדעת). הצניעות היא רווח גדול ושכרה גדול מאוד. לפיכך, בני זוג השומרים על צניעות (גבר – בשמירת עיניים, ואישה – בלבוש צנוע – וכמובן גם בעניין צניעות וטוהר המחשבה, שזה דבר הנוגע לשניהם) יכולים לזכות בשלום בית אמיתי, בבנים מוצלחים, בפרנסה, אושר ובכל הברכות הנאמרות בספרים הקדושים כאשר אדם שומר על צניעות. כשבני הזוג עומדים תחת החופה בעת הקידושין ומתברכים בברכה: "שמח תשמח רעים האהובים, כשמחך יצירך בגן עדן מקדם" – הם מקבלים מסר להמשך דרכם כזוג נשוי, והמסר הוא גדול: שעליהם לדעת שהם מתברכים שיזכו לשמחה שהיתה לאדם וחוה בגן עדן מקדם (לפני שגורשו ממנו) ומתברכים גם באהבה ובחיבור אמיתי ביניהם, וכן שיבינו שעליהם לראות מולם רק את בן הזוג ולא יחשבו ויסתכלו, חלילה, על אנשים אחרים, אלא ינהגו כמו אדם וחוה – שאדם היה גבר אחד ויחיד לחוה, וחוה היתה אישה אחת ויחידה לאדם. מכאן מובן, שכאשר האישה מצניעה הליכותיה והגבר שומר את עיניו – הם יזכו שהזוגיות האהבה והחיבור ביניהם יהיה כפי שהיה לאדם וחוה בגן עדן מקדם. זהו תנאי הכרחי, חשוב ובסיסי מאוד להצלחת וקיום שלום-בית בין בני הזוג. נאמר: "אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה" "בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר" מבאר הגאון רבי אליהו מוילנה (הגר"א) זצ"ל: אשת חיל נקראת אישה שזכתה להיות מושלמת בכל שמונה-עשר השבחים הנאמרים במזמור "אשת חיל". השבח הראשון הוא: "בטח בה לב בעלה", כלומר בעלה בליבו בוטח בה. ואיך היא יכולה להשיג זאת? רק כשהיא מתנהגת והולכת בצניעות ושומרת על כבודה, הן בפני בעלה והן שלא בפניו, על מנת שלא יצא עליה שם רע. התנהגות זו, שבסיסה צניעותה של האישה, תגרום לכך שבעלה יבטח בה בליבו ללא שום חשד, אלא "בטח בה". וזהו התנאי הראשוני לשלום בית – צניעות! ומה השכר? "ושלל לא יחסר" – שיהיה להם תמיד שפע של פרנסה. אם יגיעו בני הזוג לשלב של "בטח בה", אזי "שלל לא יחסר". כתוב בזוהר הקדוש: ""אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך...בניך כשתילי זיתים". "בירכתי ביתך" – כלומר, שהיא צריכה להצניע ולכסות עצמה בזויות ביתה, בתוך ביתה. ואם היא צנועה בתוך ביתה אזי זוכה ל"בניך כשתילי זיתים". מהו כשתילי זיתים? ומסביר: מה זית זה, בין בחורף ובין בקיץ לא משליך עליו ויש לו חשיבות על שאר אילנות, כך יעלו בניה בחשיבותם על שאר בני העולם, כלומר בנים חשובים יהיו. ולא עוד, אלא שבעלה מתברך בכל: בברכות של מעלה ומטה – עושר, בנים ובנות – "כי כן יבורך גבר ירא ה'...יברכך ה' מציון וראה בטוב ירושלים...וראה בנים לבניך" וגו'. בגמרא נאמר: אישה שהיא צנועה יוצאים ממנה מלכים ונביאים וראויה להינשא לכהן גדול, וגם יצאו ממנה כהנים גדולים. "כל כבודה בת מלך פנימה, ממשבצות זהב לבושה" – זהו לבוש הכהן הגדול. כמו כן זוכה גם לבנים חשובים וחכמים בעלי מעשים טובים, ככתוב על שרה אמנו ע"ה, כאשר שאלו המלאכים את אברהם אבינו ע"ה: איה אשתך? ושרה היתה באוהל אחר מצניעה עצמה, על כן זכתה להוליד את יצחק, אחד משלושת האבות. לאור הדברים הנ"ל, המדברים בשיבחה של האישה השומרת על צניעותה ועל שכרה וכן על בעל השומר את עיניו מלראות נשים אחרות, מפליא ותמוה העניין, שישנן נשים שאינן נוהגות להתקשט לפני בעליהן כשהן בבית, אולם כשהן צריכות לצאת החוצה (לאיזה אירוע או מפגש) הן ישקיעו בחיצוניותן - ילבשו את מיטב הבגדים, יתאפרו ויתקשטו בתכשיטים, וכמובן שלא יחסירו מהזמן הדרוש להשקעה זאת.
אף אדם בר דעת וחוכמה לא יסכים להתנהג בצורה שתבזה ותבייש אותו, ועל כך נאמר: "לא ראיתי ביישן חסר דעת, ולא ראיתי דעתן בלי בושה"! פרק ג' בספר בראשית מלמד אותנו שיעור יפה בעניין הצניעות הבושה והדעת. ומה הקשר? נאמר: "ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו". מסביר רש"י: "ולא יתבוששו" – שלא היו יודעים דרך צניעות, כלומר להבחין בין טוב לרע, ואף על פי שניתנה בו דעה לקרוא לו שמות לא ניתן בו יצר הרע עד שאכל מן העץ ונכנס בו יצר הרע וידע מה בין טוב לרע. אולם מיד לאחר שאכלו מעץ הדעת-טוב-ורע: "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומים הם ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות". מסביר רש"י: "ותפקחנה" – משמעו, לעניין החוכמה (דעת) דיבר הכתוב ולא לעניין ראיה ממש. לאחר מעשה זה שאל הקב"ה את אדם: "מי הגיד לך כי עירום אתה?" – מסביר רש"י: מאין לך לדעת מה בושת יש בעומדך ערום? מהשתלשלות עניינים זו, אנו מבינים שברגע שנפקחו עיני שניהם, דהיינו קיבלו חוכמה שהיא דעת להבדיל בין טוב לרע, מיד "ויתפרו עלה תאנה" – שהיא כסות לגופם. משמע הדבר הוא, שהדעת מחייבת צניעות! ככל שאדם מרבה בדעת ובחוכמה, כך גם גדלה אצלו מידת הבושה והצניעות, מכיון שחוכמתו ודעתו מחייבים אותו להתנהג בהתאם. אף אדם בר דעת וחוכמה לא יסכים להתנהג בצורה שתבזה ותבייש אותו. על כך אומר ה"אורחות חיים": "לא ראיתי ביישן חסר דעת, ולא ראיתי דעתן בלי בושה" – כלומר, שני דברים שהולכים יחד, שני דברים שהם מחייבים ותלויים זה בזה, דעת=בושה וצניעות. (וידוע גם, שאחד משלושת הסימנים של עם ישראל הוא הבושה, כנאמר: ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים. וביישנים, משמעו בושה וצניעות הנובעים מהדעת). הצניעות היא רווח גדול ושכרה גדול מאוד. לפיכך, בני זוג השומרים על צניעות (גבר – בשמירת עיניים, ואישה – בלבוש צנוע – וכמובן גם בעניין צניעות וטוהר המחשבה, שזה דבר הנוגע לשניהם) יכולים לזכות בשלום בית אמיתי, בבנים מוצלחים, בפרנסה, אושר ובכל הברכות הנאמרות בספרים הקדושים כאשר אדם שומר על צניעות. כשבני הזוג עומדים תחת החופה בעת הקידושין ומתברכים בברכה: "שמח תשמח רעים האהובים, כשמחך יצירך בגן עדן מקדם" – הם מקבלים מסר להמשך דרכם כזוג נשוי, והמסר הוא גדול: שעליהם לדעת שהם מתברכים שיזכו לשמחה שהיתה לאדם וחוה בגן עדן מקדם (לפני שגורשו ממנו) ומתברכים גם באהבה ובחיבור אמיתי ביניהם, וכן שיבינו שעליהם לראות מולם רק את בן הזוג ולא יחשבו ויסתכלו, חלילה, על אנשים אחרים, אלא ינהגו כמו אדם וחוה – שאדם היה גבר אחד ויחיד לחוה, וחוה היתה אישה אחת ויחידה לאדם. מכאן מובן, שכאשר האישה מצניעה הליכותיה והגבר שומר את עיניו – הם יזכו שהזוגיות האהבה והחיבור ביניהם יהיה כפי שהיה לאדם וחוה בגן עדן מקדם. זהו תנאי הכרחי, חשוב ובסיסי מאוד להצלחת וקיום שלום-בית בין בני הזוג. נאמר: "אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה" "בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר" מבאר הגאון רבי אליהו מוילנה (הגר"א) זצ"ל: אשת חיל נקראת אישה שזכתה להיות מושלמת בכל שמונה-עשר השבחים הנאמרים במזמור "אשת חיל". השבח הראשון הוא: "בטח בה לב בעלה", כלומר בעלה בליבו בוטח בה. ואיך היא יכולה להשיג זאת? רק כשהיא מתנהגת והולכת בצניעות ושומרת על כבודה, הן בפני בעלה והן שלא בפניו, על מנת שלא יצא עליה שם רע. התנהגות זו, שבסיסה צניעותה של האישה, תגרום לכך שבעלה יבטח בה בליבו ללא שום חשד, אלא "בטח בה". וזהו התנאי הראשוני לשלום בית – צניעות! ומה השכר? "ושלל לא יחסר" – שיהיה להם תמיד שפע של פרנסה. אם יגיעו בני הזוג לשלב של "בטח בה", אזי "שלל לא יחסר". כתוב בזוהר הקדוש: ""אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך...בניך כשתילי זיתים". "בירכתי ביתך" – כלומר, שהיא צריכה להצניע ולכסות עצמה בזויות ביתה, בתוך ביתה. ואם היא צנועה בתוך ביתה אזי זוכה ל"בניך כשתילי זיתים". מהו כשתילי זיתים? ומסביר: מה זית זה, בין בחורף ובין בקיץ לא משליך עליו ויש לו חשיבות על שאר אילנות, כך יעלו בניה בחשיבותם על שאר בני העולם, כלומר בנים חשובים יהיו. ולא עוד, אלא שבעלה מתברך בכל: בברכות של מעלה ומטה – עושר, בנים ובנות – "כי כן יבורך גבר ירא ה'...יברכך ה' מציון וראה בטוב ירושלים...וראה בנים לבניך" וגו'. בגמרא נאמר: אישה שהיא צנועה יוצאים ממנה מלכים ונביאים וראויה להינשא לכהן גדול, וגם יצאו ממנה כהנים גדולים. "כל כבודה בת מלך פנימה, ממשבצות זהב לבושה" – זהו לבוש הכהן הגדול. כמו כן זוכה גם לבנים חשובים וחכמים בעלי מעשים טובים, ככתוב על שרה אמנו ע"ה, כאשר שאלו המלאכים את אברהם אבינו ע"ה: איה אשתך? ושרה היתה באוהל אחר מצניעה עצמה, על כן זכתה להוליד את יצחק, אחד משלושת האבות. לאור הדברים הנ"ל, המדברים בשיבחה של האישה השומרת על צניעותה ועל שכרה וכן על בעל השומר את עיניו מלראות נשים אחרות, מפליא ותמוה העניין, שישנן נשים שאינן נוהגות להתקשט לפני בעליהן כשהן בבית, אולם כשהן צריכות לצאת החוצה (לאיזה אירוע או מפגש) הן ישקיעו בחיצוניותן - ילבשו את מיטב הבגדים, יתאפרו ויתקשטו בתכשיטים, וכמובן שלא יחסירו מהזמן הדרוש להשקעה זאת.