מאמר שכתבתי
לא התחשק לי לעשות הגהה --- הקיום האנושי הוא רצף של טעויות. הקיום האנושי הוא גם תסבוכת ענקית של רבדים שונים ומשונים. ו- כן, ניחשתם נכון, גם הרבדים השונים ומשונים האלה מורכבים מדבר מלבד רצף סופי של טעויות. הרבד שבו זה הכי כואב לטעות, מעבר לרבד הממשלתי, הארגוני, האקדמי, המילולי, הבינאישי, הכלכלי, הרגשי. הרובד שבו טעויות הן הכי כואבות הוא הרובד של תת-המודע. מוצאת אני כי תת-המודע הוא אויב; אדם ללא מודע הוא חיה, חסרת מודעות, תהיה מורכבת ואינטליגנטית כמה שתהיה. עם זאת, המודע ותת המודע הינם שני כוחות מנוגדים הנלחמים אחד בשני. משימתו העיקרית של המודע היא להבין את העולם, אך זאת כדי שהתת מודע יוכל למצוא את סיפוקו. הבעיה היא, כאשר המודע תופס חיים משל עצמו. כאשר המודע מבין, שהוא נמצא במעמד נחות, שהוא המשרת של תת-המודע, יצור אותו לעולם לא יוכל להבין. יצור אשר מתעתע, אשר הורס את העולם, העולם אותו המודע כ"כ אוהב, העולם אשר המודע חי בשבילו, ורק בשבילו. ברגע הזה, ברגע שבו מבין המודע שתת-המודע הוא אויב, ברגע זה הוא ירצה להתנתק מתת-המודע ולהיות אחד עם העולם. אבל תת-המודע איננו אדיוט; למעשה, תת-המודע חכם פי אלפי מונים מהמודע. תת המודע יגרום למודע להתעסק בדברים שטחיים, בדברים לא נכונים, תת המודע ישים רגל למודע בכל משעול שבדרך הלינארית בה המודע בחר ללכת. זהו הרגע שבו על האדם, על האדם המודע, להכריז מלחמת חורמה על תת המודע שלו. לא עוד עולם של חזיונות תעתועים; לא עוד סיפוק יצריו הסאדיסטיים של יצור אשר בלתי ניתן להסביר. לא עוד להיות אדיוט גמור החי בחשיכה ואינו יודע ימינו משמאלו;;;;;;;; אני עשיתי את הטעות שבלהיות אלוהים. נתתי לעצמי להיות ענן של הכל המרחף על מימיי הכלום. מילאתי את מהותי בשחצנות, ובו בזמנית בידיעה המוחלטת שמאחר ואני אינני דבר מלבד כלום, אין כל סיבה בעולם שאאלץ לקחת אחריות על מעשיי. הבעיה בלהיות אלוהים, זה שאתה נתקע במקום. אלוהים תמיד היה ותמיד יהיה, אבל אלוהים תמיד אלוהים. אין אלוהים-תינוק, אין אלוהים-מתבגר, אין אלוהים-מבוגר, אין אלוהים-זקן, אין אלוהים-מת. אלוהים הרי מפחד פחד עצום מהעולם הגדול, מהעולם שמעבר להיותו. וברגע, שהדבר הקטן שבקטנים, מזכיר לו שהוא כלום, שהוא שום דבר – אלוהים כועס. אלוהים יודע שהוא טעה, ובחפשו אשמים אין הוא מוצא אדם, שכן הכלום הוא הדבר היחיד שנותר להגדיר את מהותו; ובהיעדר אשמים, יאשים הטיפש חסר ההשכלה את הדבר העליון ממנו, את הדבר אותו איננו יכול להסביר. יאשים אלוהים את תת-המודע שלו, הפרה העיקשת והמגעילה הזאת. זהו כאוס אמיתי.
לא התחשק לי לעשות הגהה --- הקיום האנושי הוא רצף של טעויות. הקיום האנושי הוא גם תסבוכת ענקית של רבדים שונים ומשונים. ו- כן, ניחשתם נכון, גם הרבדים השונים ומשונים האלה מורכבים מדבר מלבד רצף סופי של טעויות. הרבד שבו זה הכי כואב לטעות, מעבר לרבד הממשלתי, הארגוני, האקדמי, המילולי, הבינאישי, הכלכלי, הרגשי. הרובד שבו טעויות הן הכי כואבות הוא הרובד של תת-המודע. מוצאת אני כי תת-המודע הוא אויב; אדם ללא מודע הוא חיה, חסרת מודעות, תהיה מורכבת ואינטליגנטית כמה שתהיה. עם זאת, המודע ותת המודע הינם שני כוחות מנוגדים הנלחמים אחד בשני. משימתו העיקרית של המודע היא להבין את העולם, אך זאת כדי שהתת מודע יוכל למצוא את סיפוקו. הבעיה היא, כאשר המודע תופס חיים משל עצמו. כאשר המודע מבין, שהוא נמצא במעמד נחות, שהוא המשרת של תת-המודע, יצור אותו לעולם לא יוכל להבין. יצור אשר מתעתע, אשר הורס את העולם, העולם אותו המודע כ"כ אוהב, העולם אשר המודע חי בשבילו, ורק בשבילו. ברגע הזה, ברגע שבו מבין המודע שתת-המודע הוא אויב, ברגע זה הוא ירצה להתנתק מתת-המודע ולהיות אחד עם העולם. אבל תת-המודע איננו אדיוט; למעשה, תת-המודע חכם פי אלפי מונים מהמודע. תת המודע יגרום למודע להתעסק בדברים שטחיים, בדברים לא נכונים, תת המודע ישים רגל למודע בכל משעול שבדרך הלינארית בה המודע בחר ללכת. זהו הרגע שבו על האדם, על האדם המודע, להכריז מלחמת חורמה על תת המודע שלו. לא עוד עולם של חזיונות תעתועים; לא עוד סיפוק יצריו הסאדיסטיים של יצור אשר בלתי ניתן להסביר. לא עוד להיות אדיוט גמור החי בחשיכה ואינו יודע ימינו משמאלו;;;;;;;; אני עשיתי את הטעות שבלהיות אלוהים. נתתי לעצמי להיות ענן של הכל המרחף על מימיי הכלום. מילאתי את מהותי בשחצנות, ובו בזמנית בידיעה המוחלטת שמאחר ואני אינני דבר מלבד כלום, אין כל סיבה בעולם שאאלץ לקחת אחריות על מעשיי. הבעיה בלהיות אלוהים, זה שאתה נתקע במקום. אלוהים תמיד היה ותמיד יהיה, אבל אלוהים תמיד אלוהים. אין אלוהים-תינוק, אין אלוהים-מתבגר, אין אלוהים-מבוגר, אין אלוהים-זקן, אין אלוהים-מת. אלוהים הרי מפחד פחד עצום מהעולם הגדול, מהעולם שמעבר להיותו. וברגע, שהדבר הקטן שבקטנים, מזכיר לו שהוא כלום, שהוא שום דבר – אלוהים כועס. אלוהים יודע שהוא טעה, ובחפשו אשמים אין הוא מוצא אדם, שכן הכלום הוא הדבר היחיד שנותר להגדיר את מהותו; ובהיעדר אשמים, יאשים הטיפש חסר ההשכלה את הדבר העליון ממנו, את הדבר אותו איננו יכול להסביר. יאשים אלוהים את תת-המודע שלו, הפרה העיקשת והמגעילה הזאת. זהו כאוס אמיתי.
