פילוסוף רוחני33
Well-known member
עברית היא שפת האמת. היא לא מתעכבת על הוספת סגנון ואופי אלא מתמקדת באמירת הדברים בצורתם האמתית. המשחק המוזיקלי בה לא בתוך המלה אלא מחוץ לה בין הצורות הדקדוקיות. יש בה הרבה כיווצי דיפתונגים שמונעים קישוטים, והאותיות העיקריות בה הן מם המלאה וריש השברירית שתופסות את כל טווח הקליטה. המשחק הוא בין העתיד עם תוספת בהתחלה, העבר עם תוספת בסוף והבינוני שמאזן בתנועה יורדת וסוגרת "ים". ו' ההיפוך המקראית העוברת בין עבר ועתיד מדגישה את המשחק הזה. כיום אין ו' ההיפוך, אבל השימוש החכם במלית "ש" הלקוחה מלשון חכמים מחליף את תפקידה. שמות העצם נשמעים בדרך כלל דומה לתחילית המייצגת אותם, וזה נוח.
ה' הידוע והפועל "להיות" חסרי עיצור ופשוטים, כי הם ראשוניים במשמעות. המלים "אם" "מה" "מי" במם סגורה שבונה משפטים נפרדים. המלה "את" מעבירה באופן חופשי בין נושא ומושא.
צורות הסביל עמוקות יותר מהפעיל, והפעיל בעתיד פתוח יותר מהפעיל בעבר. בדרך כלל תנועה פתוחה תציג יותר עוצמה.
המלים בעברית משתמשות במינימום עיצורים לתאר בדיוק את המשמעות הרגשית. למשל המלה "גל" משתמשת בגימל העמוקה לתאר גובה ובלמד המתגלגלת לתאר תנועה. המלה "רצון" משתמשת בריש השברירית לתאר חוסר השלמה ובצדי המתפוצצת לתאר שאיפה יצרית. יש מלים בעברית שמשתמשות בעיצורים חזקים לבטא עוצמת רעיון, כמו: דיבור, עבודה, מכירה, אבן. הרבה מלים שמתארות ענייני חברה משתמשות באות שין, כמו: שוד, משטרה, ממשלה, שוחד, אנשים. הרבה מלים שמתארות דברים ניטרליים ובסיסיים משתמשות באותיות סגורות או ריקות כמו: אי, ארץ, אדמה, אדם, איש, אביב, אהבה, אבן, אין.
הצבעים החמים בעברית נגמרים באותיות סגורות כמו מם, והצבעים הקרים משתמשים באותיות עמוקות וקשות כמו כף. זה דומה למלים חום וקור.
המלים המיניות כמו מין ואוננות משתמשות באותיות חלשות למנוע גסות.
בעברית המודרנית התחביר שואף קדימה למושא, לשייכות ולעתיד. המושא הישיר מופרד מהפועל, והשייכות מופרדת מהשם בעזרת הצורה "של". העתיד בגוף שני משמש גם לציווי, וכדי להבדיל אותו מציווי מוסיפים לו את צורת הגוף "אתה". כך בגוף ראשון מקובל שבעתיד יצרפו את מלת הגוף, להדגיש שמדובר בהחלטה שלי ולא בהוראה.
גם המבטא העברי עכשיו יותר מודרני: הוא מאזן בין המבטא השמי הכבד ובין המבטא האירופאי העדין, וזה תורם להרמוניה ולשלמות של השפה העברית.
ה' הידוע והפועל "להיות" חסרי עיצור ופשוטים, כי הם ראשוניים במשמעות. המלים "אם" "מה" "מי" במם סגורה שבונה משפטים נפרדים. המלה "את" מעבירה באופן חופשי בין נושא ומושא.
צורות הסביל עמוקות יותר מהפעיל, והפעיל בעתיד פתוח יותר מהפעיל בעבר. בדרך כלל תנועה פתוחה תציג יותר עוצמה.
המלים בעברית משתמשות במינימום עיצורים לתאר בדיוק את המשמעות הרגשית. למשל המלה "גל" משתמשת בגימל העמוקה לתאר גובה ובלמד המתגלגלת לתאר תנועה. המלה "רצון" משתמשת בריש השברירית לתאר חוסר השלמה ובצדי המתפוצצת לתאר שאיפה יצרית. יש מלים בעברית שמשתמשות בעיצורים חזקים לבטא עוצמת רעיון, כמו: דיבור, עבודה, מכירה, אבן. הרבה מלים שמתארות ענייני חברה משתמשות באות שין, כמו: שוד, משטרה, ממשלה, שוחד, אנשים. הרבה מלים שמתארות דברים ניטרליים ובסיסיים משתמשות באותיות סגורות או ריקות כמו: אי, ארץ, אדמה, אדם, איש, אביב, אהבה, אבן, אין.
הצבעים החמים בעברית נגמרים באותיות סגורות כמו מם, והצבעים הקרים משתמשים באותיות עמוקות וקשות כמו כף. זה דומה למלים חום וקור.
המלים המיניות כמו מין ואוננות משתמשות באותיות חלשות למנוע גסות.
בעברית המודרנית התחביר שואף קדימה למושא, לשייכות ולעתיד. המושא הישיר מופרד מהפועל, והשייכות מופרדת מהשם בעזרת הצורה "של". העתיד בגוף שני משמש גם לציווי, וכדי להבדיל אותו מציווי מוסיפים לו את צורת הגוף "אתה". כך בגוף ראשון מקובל שבעתיד יצרפו את מלת הגוף, להדגיש שמדובר בהחלטה שלי ולא בהוראה.
גם המבטא העברי עכשיו יותר מודרני: הוא מאזן בין המבטא השמי הכבד ובין המבטא האירופאי העדין, וזה תורם להרמוניה ולשלמות של השפה העברית.