המאמר הזה מזכיר לי
את נושא הפקודה החוקית, הפקודה הבלתי חוקית, ואת הפקודה הבלתי חוקית בעליל, שלמדתי בבה"ד 1. יכול להיות שהפקודה לשלוט בעם אחר, היא פקודה בלתי חוקית בעליל? אני לא מביע כאן עמדה, שכן אין לי דעה מוצקה בנושא. אני משתף אתכם בתהליך המחשבתי שבי. איפה עובר הגבול שבו הכיבוש הופך לפקודה בלתי חוקית בעליל? אם ננסה להבין למה אנחנו שולטים בעם אחר, נסיק (אני מסיק) שזה כדי לספק לנו ביטחון, מתוך הנחה שאם לא היינו עושים כך, הם היו מנסים לפגוע בנו עוד ועוד. וכך אנו יכולים למזער את הפגיעה הזאת. אז לכאורה, מתוך הנחה זו הפקודה היא פקודה חוקית. אבל מה אם אנו מסיקים כי אם נחזיר לעם הכבוש (נשמע כמו מלפפון כבוש...) את השליטה על עצמו, ישרור בינינו שלום (אפילו שלום חלקי), ולמעשה רמת הביטחון שלנו תעלה, והמושג חיים נורמליים יהיה חלק מהשגרה שלהם. האם אז הפקודה הופכת לפקודה בלתי חוקית בעליל? ונניח שכן. איך אנחנו יכולים לדעת האם כרגע זהו המצב? אנחנו לא יכולים לנחש את העתיד, ולא לדעת את מחשבותיהם של אנשי העם הכבוש. אם כך, הזכות לסרב היא עניין אינדבדואלי. אם בן אדם רואה בכיבוש כפקודה בלתי חוקית בעליל, מחובתי לסרב. מכיוון שאני לא יכול לשפוט את המצב הביטחוני-פוליטי בינינו לבין העם הכבוש, ואיני יודע לראות את הנולד, אני לא יכול לשפוט אדם המסרב בנושא זה. אני מרגיש צורך להדגיש, שאני מבדיל אלפי הבדלות בין סירוב לתרום את תרומתך למדינה (צבא סדיר, מילואים, מיסים וכד') מטעמים אגואיסטיים גרידא, לבין סירוב מהטעמים שהעליתי בהודעה זו. ואני אודה לכם אם תשאירו את הדיון שישתרשר להודעה זו, בתחום הצר שניסיתי להסבירו בעזרת פקודה בלתי חוקית בעליל. כלומר לא להתייחס ספציפית לאנשים שמסרבים היום, אלא בכלליות, לרעיון של סירוב מהטעמים שהעליתי כאן. תודה.
