מאמר חשוב
אירופה – הפחדנות היא שמך (מאמר פרשנות מאת מטיאס דאפנר, מנכ"ל, אקסל ספרינגר) לפני ימים אחדים כתב הנרי ברודר בעיתון "וולט אם זונטג" – 'אירופה – פייסנות היא שמך השני'. זהו ציטוט שקשה להתעלם ממנו.הוא כה נכון. הפייסנות גבתה את חייהם של מיליונים - יהודים ושאינם יהודים – כאשר אנגליה וצרפת, בנות הברית דאז, ניהלו דיונים והיססו זמן רב מדי בטרם הבינו כי יש להילחם בהיטלר ולא להיות כפופים להסכמים חסרי-שיניים. הפייסנות הקנתה תוקף חוקי ויציבות, תחילה למשטר הקומוניסטי בברית המועצות, אח"כ במזרח גרמניה ולבסוף בכל מזרח אירופה, כשבמשך עשרות שנים דיכוי בלתי אנושי וממשלות רצחניות הואדרו כאלטרנטיבה הנכונה לעומת כל האפשרויות האחרות. הפייסנות החלישה את אירופה בתקופת רצח העם בקוסובו. גם כשהיו בידינו הוכחות חד-משמעיות לרצח ההמוני המשתולל שם, אנו האירופים המשכנו להתווכח בינינו, גם כאשר האמריקנים הגיעו לאירופה מקצה העולם, שוב, כדי להשליט סדר במקומנו. במקום להגן על הדמוקרטיה במזרח התיכון, הפייסנות האירופאית, המוסווית מאחורי המונח המעורפל "equidistance" (= נייטרליות, שוויון בין הצדדים), מעודדת את פיגועי ההתאבדות של הפלשתינאים הקיצוניים בישראל. הפייסנות יוצרת מנטליות המאפשרת לאירופה להתעלם מחצי מליון קורבנות העינויים והרצח המאורגן של סדאם חוסיין, מונעת ע"י צידוק עצמי של תנועת השלום ומעזה בחוצפתה לבקר את מדיניותו של גו'רג' בוש. וזאת אפילו שכבר התגלה, כי המבקרים הגדולים ביותר של פעולות האמריקנים בעיראק, הרוויחו עשרות ביליונים בלתי חוקיים מתוכנית האו"ם המושחתת – "נפט תמורת מזון". עתה אנו עומדים מול גרסה גרוטסקית במיוחד של פייסנות. כיצד מגיבה גרמניה להסלמה באלימות מצד מוסלמים קיצוניים בהולנד ובמקומות אחרים? בהצעה לפיה עלינו לכונן "חג מוסלמי" בגרמניה? הלוואי והייתי מתבדח, אך אני לא. חלק ניכר מהממשלה הגרמנית, ואם להאמין לסקרים, גם מהעם הגרמני, מאמינים באמת בכך שכינון "חג מוסלמי" רשמי ע"י המדינה יחסוך מאיתנו את זעמם של המוסלמים הפנאטים. אי אפשר להימנע מלהיזכר בנוויל צ'מברליין מנופף בהסכם המגוחך עליו חתם אדולף היטלר, תוך שהוא מבשר לבני עמו על "השלום בזמננו". מה עוד צריך לקרות כדי שהציבור האירופאי ומנהיגיו הפוליטיים יבינו? אנו עדים למעין מסע צלב, בוגדני במיוחד, המתבצע באמצעות מתקפות חוזרות ונשנות של מוסלמים פנטים המכוונות כנגד אזרחים וכנגד החברות המערביות החופשיות והפתוחות. מטרתם היא להשמיד את הציביליזציה המערבית. סביר להניח שזהו קונפליקט שיימשך זמן רב יותר מכל המלחמות במאה האחרונה – קונפליקט בהנהגתו של אויב שלא ניתן לאלף באמצעות "סובלנות" ו"פיוס". להיפך. המוסלמים פירשו וימשיכו לפרש מחוות כאלה כחולשה. לשני נשיאים אמריקניים בני זמננו – רייגן ובוש – היה האומץ הדרוש לנקיטת מדיניות של אנטי-פייסנות. מבקריו האמריקניים אולי יתפלפלו עם העובדות, אך אנו האירופים יודעים את האמת. ראינו אותה במו-עינינו: רונלד רייגן סיים את המלחמה הקרה, שחרר מחצית מן העם הגרמני מכ-50 שנים של טרור ועבדות מדומה. בוש, בתמיכתו הבלעדית של הסוציאל-דמוקרט בלייר, פועל מתוך אמונה מוסרית ותוך זיהוי הסכנה הטמונה במלחמתו של האיסלם נגד הדמוקרטיה. מקומו בהיסטוריה יוערך רק בחלוף מספר שנים. בינתיים, האירופאים נשענים לאחור, בפנים נסוכי ארשת של בטחון עצמי, במקום להגן על ערכי החברה הליברלית ולהוות גורם חזק במגרש המשחקים של המעצמות הגדולות, אמריקה וסין. להיפך – אנו האירופאים, מציגים את עצמנו בניגוד ל"אמריקנים היהירים", כאלופי העולם ב"סובלנות", הצגה שאפילו שר הפנים הגרמני, אוטו שילי, מבקר באופן מוצדק. מדוע? האם בשל היותנו כה מוסריים? אני חושש כי זה נובע מהיותנו כה חומרניים, כה חסרי מצפן מוסרי. במדיניותו, בוש מסתכן בנפילת הדולר, בגידול החוב הלאומי ובאיום מוצק ומתמשך על הכלכלה האמריקנית. זאת משום, שבניגוד למרביתה של אירופה, בוש מבין מה מצוי בסכנה – למעשה, הכל. בעוד אנו מבקרים את "ברוני הקפיטליזם" של אמריקה בשל בטחונם בסדרי העדיפויות שלהם, אנו מגינים בפחד על מערכות הרווחה שלנו. אל תתערבו! זה עלול להיות יקר מדי! עדיף שנדון בהפחתת שעות עבודה, בכיסוי ביטוח השיניים שלנו או בארבעת השבועות של חופשה בתשלום המגיעה לנו...או שאולי נקשיב לכמרים המטיפים בטלויזיה על הצורך "להושיט יד לטרוריסטים. להבין ולסלוח." בימים אלה, אירופה מזכירה לי אישה זקנה, המחביאה בידיים רועדות את תכשיטיה כשהיא שומעת שודד הפורץ לבית השכנים. פייסנות? אירופה, שמך הוא פחדנות!
אירופה – הפחדנות היא שמך (מאמר פרשנות מאת מטיאס דאפנר, מנכ"ל, אקסל ספרינגר) לפני ימים אחדים כתב הנרי ברודר בעיתון "וולט אם זונטג" – 'אירופה – פייסנות היא שמך השני'. זהו ציטוט שקשה להתעלם ממנו.הוא כה נכון. הפייסנות גבתה את חייהם של מיליונים - יהודים ושאינם יהודים – כאשר אנגליה וצרפת, בנות הברית דאז, ניהלו דיונים והיססו זמן רב מדי בטרם הבינו כי יש להילחם בהיטלר ולא להיות כפופים להסכמים חסרי-שיניים. הפייסנות הקנתה תוקף חוקי ויציבות, תחילה למשטר הקומוניסטי בברית המועצות, אח"כ במזרח גרמניה ולבסוף בכל מזרח אירופה, כשבמשך עשרות שנים דיכוי בלתי אנושי וממשלות רצחניות הואדרו כאלטרנטיבה הנכונה לעומת כל האפשרויות האחרות. הפייסנות החלישה את אירופה בתקופת רצח העם בקוסובו. גם כשהיו בידינו הוכחות חד-משמעיות לרצח ההמוני המשתולל שם, אנו האירופים המשכנו להתווכח בינינו, גם כאשר האמריקנים הגיעו לאירופה מקצה העולם, שוב, כדי להשליט סדר במקומנו. במקום להגן על הדמוקרטיה במזרח התיכון, הפייסנות האירופאית, המוסווית מאחורי המונח המעורפל "equidistance" (= נייטרליות, שוויון בין הצדדים), מעודדת את פיגועי ההתאבדות של הפלשתינאים הקיצוניים בישראל. הפייסנות יוצרת מנטליות המאפשרת לאירופה להתעלם מחצי מליון קורבנות העינויים והרצח המאורגן של סדאם חוסיין, מונעת ע"י צידוק עצמי של תנועת השלום ומעזה בחוצפתה לבקר את מדיניותו של גו'רג' בוש. וזאת אפילו שכבר התגלה, כי המבקרים הגדולים ביותר של פעולות האמריקנים בעיראק, הרוויחו עשרות ביליונים בלתי חוקיים מתוכנית האו"ם המושחתת – "נפט תמורת מזון". עתה אנו עומדים מול גרסה גרוטסקית במיוחד של פייסנות. כיצד מגיבה גרמניה להסלמה באלימות מצד מוסלמים קיצוניים בהולנד ובמקומות אחרים? בהצעה לפיה עלינו לכונן "חג מוסלמי" בגרמניה? הלוואי והייתי מתבדח, אך אני לא. חלק ניכר מהממשלה הגרמנית, ואם להאמין לסקרים, גם מהעם הגרמני, מאמינים באמת בכך שכינון "חג מוסלמי" רשמי ע"י המדינה יחסוך מאיתנו את זעמם של המוסלמים הפנאטים. אי אפשר להימנע מלהיזכר בנוויל צ'מברליין מנופף בהסכם המגוחך עליו חתם אדולף היטלר, תוך שהוא מבשר לבני עמו על "השלום בזמננו". מה עוד צריך לקרות כדי שהציבור האירופאי ומנהיגיו הפוליטיים יבינו? אנו עדים למעין מסע צלב, בוגדני במיוחד, המתבצע באמצעות מתקפות חוזרות ונשנות של מוסלמים פנטים המכוונות כנגד אזרחים וכנגד החברות המערביות החופשיות והפתוחות. מטרתם היא להשמיד את הציביליזציה המערבית. סביר להניח שזהו קונפליקט שיימשך זמן רב יותר מכל המלחמות במאה האחרונה – קונפליקט בהנהגתו של אויב שלא ניתן לאלף באמצעות "סובלנות" ו"פיוס". להיפך. המוסלמים פירשו וימשיכו לפרש מחוות כאלה כחולשה. לשני נשיאים אמריקניים בני זמננו – רייגן ובוש – היה האומץ הדרוש לנקיטת מדיניות של אנטי-פייסנות. מבקריו האמריקניים אולי יתפלפלו עם העובדות, אך אנו האירופים יודעים את האמת. ראינו אותה במו-עינינו: רונלד רייגן סיים את המלחמה הקרה, שחרר מחצית מן העם הגרמני מכ-50 שנים של טרור ועבדות מדומה. בוש, בתמיכתו הבלעדית של הסוציאל-דמוקרט בלייר, פועל מתוך אמונה מוסרית ותוך זיהוי הסכנה הטמונה במלחמתו של האיסלם נגד הדמוקרטיה. מקומו בהיסטוריה יוערך רק בחלוף מספר שנים. בינתיים, האירופאים נשענים לאחור, בפנים נסוכי ארשת של בטחון עצמי, במקום להגן על ערכי החברה הליברלית ולהוות גורם חזק במגרש המשחקים של המעצמות הגדולות, אמריקה וסין. להיפך – אנו האירופאים, מציגים את עצמנו בניגוד ל"אמריקנים היהירים", כאלופי העולם ב"סובלנות", הצגה שאפילו שר הפנים הגרמני, אוטו שילי, מבקר באופן מוצדק. מדוע? האם בשל היותנו כה מוסריים? אני חושש כי זה נובע מהיותנו כה חומרניים, כה חסרי מצפן מוסרי. במדיניותו, בוש מסתכן בנפילת הדולר, בגידול החוב הלאומי ובאיום מוצק ומתמשך על הכלכלה האמריקנית. זאת משום, שבניגוד למרביתה של אירופה, בוש מבין מה מצוי בסכנה – למעשה, הכל. בעוד אנו מבקרים את "ברוני הקפיטליזם" של אמריקה בשל בטחונם בסדרי העדיפויות שלהם, אנו מגינים בפחד על מערכות הרווחה שלנו. אל תתערבו! זה עלול להיות יקר מדי! עדיף שנדון בהפחתת שעות עבודה, בכיסוי ביטוח השיניים שלנו או בארבעת השבועות של חופשה בתשלום המגיעה לנו...או שאולי נקשיב לכמרים המטיפים בטלויזיה על הצורך "להושיט יד לטרוריסטים. להבין ולסלוח." בימים אלה, אירופה מזכירה לי אישה זקנה, המחביאה בידיים רועדות את תכשיטיה כשהיא שומעת שודד הפורץ לבית השכנים. פייסנות? אירופה, שמך הוא פחדנות!