המיסטיקה והמיתולוגיה ביהדות
או אגדות ומדרשים המיתולוגיה, היא סיפורי האלים, אשר הומצאו להם תכונות אנושיות. מאז ומעולם ה"אלים" שימשו כתרוץ להסביר כל דבר שקרה. למשל, אל הרעם יצר את הרעם, אל האש את האש, אל המים את הגלים וכו'.. עמים שונים, יצרו לעצמם אלים שונים, ועליהם, כמובן, אגדות שונות. ביהדות, הצד ה"אלוהי", הכביכול "טוב", ה"חזק" והאינסופי, קיבל תכונות אנושיות להפליא. אולי בני האדם סיגלו לו תכונות אלה, ואולי הוא סיגל תכונות אלוהיות לנו ("בצלמנו נברא אותם"), אך יש עוד צד למטבע. ואף הוא אנושי להפליא.. (גורם לחשוב, אולי "כולם" כ"כ אנושיים כי האדם לא יכול לתפוס דברים שהם לא מה שהוא מכיר?). בצד הזה נתעסק הפעם. בהיסטוריה הדימונית יותר, מאיפה היא התחילה? וקצת על אגדות ואמונות.. וכמובן, מספר שיטות להתגוננות. השדים ובריאתם ע"פ האמונה היהודית, השדים נבראו ביום שישי אחרי הצהריים, ולכן לא הושלמה בריאתם. יש האומרים שבריאתם גופם הושלמה עד הברכיים, ולכן הם לקחו רגליים מתרנגולות ועיזים, וזאת הסיבה שיש להם רגלי תרנגול. ויש כאלה שאומרים שבריאתם לא הושלמה כלל חוץ מבריאת הנשמות שלהם, ולכן הם לקחו חלקי גוף והרכיבו לעצמם גוף משלהם. ביהדות, השדים מתוארים כבני אדם רגילים, חוץ מרגליהם. אך תכונה אחת מיוחסת אליהם כמעט בהכללה, היכולת שלהם להעלם ולהופיע מחדש, והכוח הפיזי שלהם גם בעולם הזה, מה שמעיד, שהם שייכים לפה, ולא למימד האסטרלי. השדים הם שליחים מהגהנום, ומטרתם היא לגרום נזקים לאדם. לרוב נזקים נפשיים, אך לא תמיד. יש כאלה שאומרים שהם חלק מהאלוהות, שה"רוע" שבהם מאזן את העולם (כמו ביין ויאנג), ויש כאלה שאומרים שמכיוון שאותם לא הספיקו לברוא, ואת האדם כן, הם כועסים ומקנאים בו ופועלים מתוך רגשות אלה. הדרך לזהות שדים בבית היא, קודם כל, הרגשת האנשים הגרים בבית. תחושות צמרמורת\פחד בלתי מוסבר וריח רע המופיע ונעלם ללא סיבה. והשיטה היעילה ביותר, לפזר קצת קמח מסביב למיטה לפני שהולכים לישון בלילה ולראות אם בבוקר יש על הקמח עקבות של תרנגול\עז.. בארצות ערב, וביהדות, הדרכים הכי טובות להתגונן מפני שדים ע"פ האמונה הן- הצבע הכחול; לפי האמונה, השדים רואים את הצבע הכחול וחושבים שעדיין אור יום ולכן הם לא פעילים. החמסה נגד עין הרע (עם העין הכחולה), ותפילת שמע. לילית, מלכת השדים לפי האמונה, לילית הייתה אישתו הראשונה של אדם. היה להם ריב על מי יהיה האקטיבי בסקס, כשאדם טען שהיא נחותה יותר ממנו, בתור אישה, ולכן צריכה לההיות הפאסיבית. היא ברחה ממנו לאזור ים המלח. אלוהים שלח מלאכים (שליחים) לקרוא לה, ולפי כמה מדרשים אלוהים אפילו דיבר איתה בעצמו, אך למרות כל זאת היא לא הסכימה. כשראו השליחים שלמרות כל בקשותיהם היא לא מסכימה הם קיללו אותה, והיא נשבעה לרדוף את גזע האדם. היא התחתנה עם מלך השדים, אשמדאי, והם נחשבים מלך ומלכת השדים (ונחשבים גם כהשדים הכי חזקים). ביהדות, לכל עדה יש "דרך" ואמונה אחרת כיצד להתגונן מנקמתה של לילית. יש כאלה שמלבישים את ילדם בבגדי ילדה (כי בילדות אין לה רצון לפגוע. ואולי מכאן האמונה שלא מספרים ילד עד שהוא מגיע לגיל שלוש שנים), יש הקוראים לילדם "רטלא" (שפירושו מבוגר, זקן), ויש הנמנעים מלשבח את יופיו של הילד מכיוון שלילית תשמע, תקנא ותפגע בו. אגב, האיסור "לא תשפוך את זרעך לשווא" גם הוא, לפי המדרשים, קשור ללילית, כי לפי האמונה היא גונבת את זרע זה ומפרה בו את עצמה ליצירת ילדים שהם חצי אדם, חצי שד. מקור האמונה האמונה ב"אלוהות" ובדברים הנוגדים לה התחילה, לפי העדויות, משחר האדם. אך המקרים הראשונים ביותר שנתקלתי בהם של תופעות כמו "דיבוק" (איחוז) של שדים על גוף אנושי היה מאוחר יחסית. והוא היה מקהילות ספרדיות במאה ה-13. ולא נקרא אז "דיבוק"; המונח הזה הופיע והשתלב בשפה רק שתי מאות מאוחר יותר. המדרשים המספרים על לילית, והאמונות בקשר לשדים, לא מופיעות בתנ"ך כמעט בכלל. ומקורן כנראה במדרשים מאוחרים יותר, אשר נכתבו או – בהתאם לאמונת האנשים בשדים, או כדי להנחות אותם להאמין בהם. הדעה הרווחת היא שבהתאם לאמונת האנשים. כי כמו שאמרתי, מאז ומתמיד אנשים חיפשו את האלוהות, ואת הנוגד לה.