יורי גרשוביץ
New member
מאמר אקטואלי
נכתב בשנת תרע"ט (1919) בפולין ע"י הרב יהודה ליב זלוטניק (אבידע) ז"ל בפולין. מצמרר להבין כי דבריו נכונים לא פחות לגבי מדינת-ישראל של תשס"ג (2003). קלקוליה של היהדות החרדית ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ כשנסתכל אל הנעשה בעשרות השנים האחרונות במחנה ישראל, יתפלץ וישתומם לבנו לראות את העמדה שעמדה עליה היהדות החרדית, עמדה של כשלון רוח ואפס מעשה. היו תסיסות שונות במחנה, נתעורר העם מן הקצה אל הקצה, אלה לתקן חייהן של שדרות ידועות מהציבור, אלה להילחם באופנים שונים מלחמת שחרורנו בארצות מושבותנו, ואלה החלו להגשים בחיים את חלום הגאולה והתחייה, תחיית הארץ, העם, תרבותו ושפתו. נתעוררו טובי העם להיטיב ולשפר את החינוך--- והיהדות החרדית איפה היתה? מה עשתה בכל עת היקיצה והתסיסה הזו? הישבה למצער בחיבוק ידיים מבלי להפריע בעד העמלים בשביל עמם? גם זאת- לא זאת! היהדות החרדית בכללה לא עשתה בזמן האחרון לטובת כלל הציבור והאומה, או לטובת שדרות ידועות מהציבור, לא עמלה בתחיית העם והארץ ואף לא דאגה לתחיית הדת וידיעת התורה. ואם באמת לבנו כואב לשבר עמנו, הלא הגיע סוף סוף המועד לשבת על מדוכה זו ולשאול את עצמנו: מהו פשר החזיון הנורא והמעציב הזה, שהיהדות החרדית, שבלבה בוודאי חיים הרגשות היותר נאמנים לעם ולקדושיו, הנכונה להקריב את הקרבנות היותר גדולים לטובת העם ומסורתו--- ובכל זאת יהדות זו לא התעסקה בצרכי ישראל, לא נחלה על שבר יוסף ולא נקפה באצבעה לטובת האומה ודרכה היה רק לילך ולהזיק. ---שימו לבכם והעמיקו חקר לפתור חזות קשה זו! מה מלמדנו המצב הנורא והאיום הזה, אם לא, שהיהדות החרדית היהתה יהדותית רק למראית עין ונושאיה עסקו רק בדברים אחדים מהיהדות שהחזיקו בהם ונשארו בידם כירושת אבות, מבלי שהחייתה התורה את לבם ונשמתם. נתאבן הלב ונתקשה המוח, לא הרגיש הלב בצער האומה, בצער השכינה אשר בגולה, המתייפחת מבלי מצוא מנוח, והמוח לא חשב כלל איך לתקן את המצב החומרי והרוחני, המצב הכלכלי, הסוציאלי והפוליטי של העם. איש לעברו הלך, איש לבצעו פנה, והעם בכללו זר היה להם, ואת התורה ואת היהדות לא ידעו, זרות היו לרוחם. את דברי חוזינו לא שמעו ולא ידעו, מדברי חז"ל ביררו להם רק סוגיות אחדות, באמרם:"הלכה זו נאה והלכה זו אינה נאה" והתרחקו מהאגדה המחיה את הרוח ואת הרגש שבלב. לחקר רוח התורה לא דרשו, בידיעות תולדות העם ותולדות גדולינו ותולדות התפתחות היהדות הלעיבו---בזו להן, לעגו להן. --- פרחה לה הרוח ונשארו לנו רבנים ומורים- נגיד פעם את האמת- הדואגים בעיקר לשלום גופם וביתם, הפונים לעסקיהם ויראים מפני כל תקיף ומפחדים מפני כל מתחסד, ואימת כל רבי תבעתם. נשארו לנו מורים, אשר אם באו אנשים שנראו כקרובים למלכות וצלצלו קיש-קיש בדינרים אשר בלגינם (לפי בבא מציעא דף פה ע"ב). הלכו הכל אחריהם עד כדי לכפור בלאומיות ישראל...
נכתב בשנת תרע"ט (1919) בפולין ע"י הרב יהודה ליב זלוטניק (אבידע) ז"ל בפולין. מצמרר להבין כי דבריו נכונים לא פחות לגבי מדינת-ישראל של תשס"ג (2003). קלקוליה של היהדות החרדית ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ כשנסתכל אל הנעשה בעשרות השנים האחרונות במחנה ישראל, יתפלץ וישתומם לבנו לראות את העמדה שעמדה עליה היהדות החרדית, עמדה של כשלון רוח ואפס מעשה. היו תסיסות שונות במחנה, נתעורר העם מן הקצה אל הקצה, אלה לתקן חייהן של שדרות ידועות מהציבור, אלה להילחם באופנים שונים מלחמת שחרורנו בארצות מושבותנו, ואלה החלו להגשים בחיים את חלום הגאולה והתחייה, תחיית הארץ, העם, תרבותו ושפתו. נתעוררו טובי העם להיטיב ולשפר את החינוך--- והיהדות החרדית איפה היתה? מה עשתה בכל עת היקיצה והתסיסה הזו? הישבה למצער בחיבוק ידיים מבלי להפריע בעד העמלים בשביל עמם? גם זאת- לא זאת! היהדות החרדית בכללה לא עשתה בזמן האחרון לטובת כלל הציבור והאומה, או לטובת שדרות ידועות מהציבור, לא עמלה בתחיית העם והארץ ואף לא דאגה לתחיית הדת וידיעת התורה. ואם באמת לבנו כואב לשבר עמנו, הלא הגיע סוף סוף המועד לשבת על מדוכה זו ולשאול את עצמנו: מהו פשר החזיון הנורא והמעציב הזה, שהיהדות החרדית, שבלבה בוודאי חיים הרגשות היותר נאמנים לעם ולקדושיו, הנכונה להקריב את הקרבנות היותר גדולים לטובת העם ומסורתו--- ובכל זאת יהדות זו לא התעסקה בצרכי ישראל, לא נחלה על שבר יוסף ולא נקפה באצבעה לטובת האומה ודרכה היה רק לילך ולהזיק. ---שימו לבכם והעמיקו חקר לפתור חזות קשה זו! מה מלמדנו המצב הנורא והאיום הזה, אם לא, שהיהדות החרדית היהתה יהדותית רק למראית עין ונושאיה עסקו רק בדברים אחדים מהיהדות שהחזיקו בהם ונשארו בידם כירושת אבות, מבלי שהחייתה התורה את לבם ונשמתם. נתאבן הלב ונתקשה המוח, לא הרגיש הלב בצער האומה, בצער השכינה אשר בגולה, המתייפחת מבלי מצוא מנוח, והמוח לא חשב כלל איך לתקן את המצב החומרי והרוחני, המצב הכלכלי, הסוציאלי והפוליטי של העם. איש לעברו הלך, איש לבצעו פנה, והעם בכללו זר היה להם, ואת התורה ואת היהדות לא ידעו, זרות היו לרוחם. את דברי חוזינו לא שמעו ולא ידעו, מדברי חז"ל ביררו להם רק סוגיות אחדות, באמרם:"הלכה זו נאה והלכה זו אינה נאה" והתרחקו מהאגדה המחיה את הרוח ואת הרגש שבלב. לחקר רוח התורה לא דרשו, בידיעות תולדות העם ותולדות גדולינו ותולדות התפתחות היהדות הלעיבו---בזו להן, לעגו להן. --- פרחה לה הרוח ונשארו לנו רבנים ומורים- נגיד פעם את האמת- הדואגים בעיקר לשלום גופם וביתם, הפונים לעסקיהם ויראים מפני כל תקיף ומפחדים מפני כל מתחסד, ואימת כל רבי תבעתם. נשארו לנו מורים, אשר אם באו אנשים שנראו כקרובים למלכות וצלצלו קיש-קיש בדינרים אשר בלגינם (לפי בבא מציעא דף פה ע"ב). הלכו הכל אחריהם עד כדי לכפור בלאומיות ישראל...