אבקנית ברוח
New member
מאיפה מתחילים?
שלום, אני בת 30, אמא חדשה לתינוקת מקסימה בת 9 חודשים וגרה בחו"ל. הסיפור שלי מתחיל מאז שאני זוכרת את עצמי עם אבא עצבני ואלימות במשפחה. בגיל 8 בערך פרידה של הורי מעבר מגורים לעיר אחרת עם אמא ושני אחים ואחרי תקופה לא ארוכה חזרה לבית, עם אבא. תמיד התנגדתי לאבא, אף פעם לא סמכתי עליו. מבחינתי הוא היה תמיד נטל. לא היה הרבה בבית מכוון שעבד קשה לפרנס אותנו, אך כשהיה תמיד היה איזשהו מתח. מריבות עם אמא, שוב עצבים ולפעמים גם מכות. בתחילת תקופת ההתבגרות שלי המצב החמיר ביני לבין אבא. בגיל 13 חויותי אהבה ראשונה, מתוקה שהסתיימה כעבור מספר חודשים והסיום היה עבורי קשה מאוד. מי שניחם אותי היה קרוב משפחה, "נשמה טובה". גרנו כולם בשכנות 3 משפחות באושר ובחמימות משפחתית. הוא ידע שלא טוב לי עם אבא וניסה "לשמור עלי" בכל פעם שאני ואבא היינו רבים הוא היה מופיע ומתעמת עם אבא, הוא היה אז בן 23, מאורס לבת דודתי בת ה18. הוא התחיל להתקרב אלי יותר ואני נהניתי מה"חבר" החדש שלי, ששומר עלי, לוקח אותי לטיולים ומגן עלי מאבא. עד שהתחילו הנשיקות, שידעתי שהן לא במקום, אבל לא ידעתי מה להגיד. אחרי תקופה מסוימת הגיע בפעם הראשונה גם המגע המיני. לא התנגדתי אבל גם לא הסכמתי. כמובן שהוא איים "אם תספרי - אני מכחיש הכל ואת תהיי מסכנה". כשהפעם השניה קרתה סיפרתי. משם הדברים התגלגלו בצורה מאוד מהירה. הבנות דודות שלי היו מקללות אותי כל פעם שראו אותי ברחוב, אבא ואמא רבים, סבא וסבתא כועסים המון בלאגן. לבית ספר לא הלכתי כמעט חודשיים. בחרתי תיכון רחוק מהבית כדי לא להיות קרובה לבלאגן,המשפחה התנתקה. חומה נבנתה בין הבתים. המשפחות כועסות אחת על השניה. רציתי למות. הוא אמר שאני משקרת ומקנאה ולכן ממציאה הכל. מיותר לציין שה"משפחה" שלי (ההורים של הבת דודה המאורסת) האמינה לו. אחרת מדוע לקחו ילדה בת 13 לבדיקת פוליגרף? במשך שנתיים הבאות בכל פעם שהגעתי לפינה שמובילה לקצה הרחוב של הבית בו גרתי היתי מסתתרת כדי לראות שאין אף אחד ברחוב שיכול לקלל אותי או לירוק עלי. על המגמה שרציתי ללמוד בתיכון ליד הבית ויתרתי ונסעתי לתיכון בקצה השני של העיר. רק שיהיה שקט. בת הדודה התחתנה איתו (כמובן), יש להם היום 4 ילדים אני חושבת והם עדיין שכנים שלי. איבדתי משפחה. איבדתי את הבני דודים שלי שהיו חברי הטובים. איבדתי אמון. בעקבות כל זה לא הייתי מסוגלת לצאת עם אף אחד מתוך מחשבה שאוי ואבוי ואני אחזור הביתה עם בחור והקללות יתחילו שוב . התביישתי. הכרתי מישהו מהשכונה שהכיר את הסיפור וצידד בי. אז יצאתי איתו. כמעט 7 שנים של השפלה, הורדת הבטחון העצמי שלי לאפס, חוסר פרגון ,קנאה הרבה מריבות,הרבה עצבים. הוצאתי פטור משירות צבאי. כמעט התחתנתי ואז לחצתי על הבלמים, ביטלתי את החתונה והתגייסתי לצבא. במהלך השירות הצבאי נפרדו וחזרנו עשרות פעמים וכשהשתחררתי מהצבא השתחררתי גם ממנו. התגייסתי למשטרה (אולי באיזשהו מקום קיוותי באיזשהי דרך להתנקם ב"נשמה הטובה" אבל הבנתי שזה לא יעשה טוב ואני צריכה להתרכז בעצמי). במהלך שירותי הקצר חוויותי מקו ראשון שני פיגועי תופת של מחבלים מתאבדים. במשך שנתיים לא יכלתי להריח דשא רטוב. התחלתי ללמוד, הפסקתי. התחלתי שוב, שוב הפסקתי. החלפתי עבודות (מעולות) בקצב מסחרר כשאנשים מסביבי מנסים במשך חודשים להתקבל למשרות הרבה פחות טובות.אף פעם לא הייתי מרוצה. יצאתי, ביליתי עשיתי מה שרציתי, חייתי טוב, רכיבה על אופנועים , טיולים,קעקועים, הרגשתי שאני יכולה לעשות ה כ ל. תחושת חופש ועצמאות מסחררת. טיילתי בחו"ל , שם הכרתי את בעלי היקר, שמבין ומפרגן ומתמודד עם הכל בשקט הנפשי המאופיין לו. אלוהים בירך אותי בבעל. כשחזרתי מחו"ל סופסוף היה נדמה שחיי עולים על מסלול תקין: בן זוג נהדר, מצאתי במהירות עבודה מעולה, מגורים משותפים (רחוק מהבית) אפילו כלבה
ואז אבא גילה שיש לו סרטן. בדיוק שהוא ואמא בתהליכי פרידה ממש לא נעימים. ניתוח ועוד ניתוח, הקרנות ,כימותרפיה, נסיעות לבית החולים, טיפול נמרץ, תרופות, מאבקים עם ביטוח לאומי ואמא שלי עמדה בהכל בגבורה. ניסיתי לתמוך כמה שיכלתי, בעיקר בלילות, כשהוא היה מפחד להשאר לבד במיטה בבית החולים. ביקשתי סליחה והוא ביקש ממני גם. אחרי שנה של סבל וחודש בתרדמת הוא עזב את העולם הזה. כשהוא בן פחות מחמישים. זה קרה לפני כמה שנים. שנה אחר כך התחתנתי ועזבנו רחוק רחוק. עברנו תהליך הגירה ארוך ומייגע , שלקח בערך שנתיים וחצי של עבודה קשה , בירוקרטיה מסורבלת, בלי משפחה, בלי חברים, בלי כסף, הכל לבד. הריון לא מתוכנן (אולי בעצם כן, רק לא על ידינו..) והגיעה הבת הנפלאה שלי לעולם. ההריון היה מדהים , שום דבר טראומטי, לידה קלה טבעית חויה מדהימה שעברנו אני ובעלי יחד. ללא משפחה או חברים - מה שראיתי דווקא כמשהו יפה. החודשים הבאים היו קצת קשים אבל גם איתם התמודדתי די בהצלחה. כבר תשעה חודשים שאני מתמודדת די יפה עם עניין האמהות למרות שאני מרגישה כאילו מישהו משך לי את השטיח מתחת לרגליים וכל עולמי התהפך. מנסה להינות מהדברים הקטנים המופלאים. אבל אני בלחץ איום, אני מתעצבנת נורא מהר , כועסת על כולם. לא מרוצה מכלום. אנשים מנסים להיות חברים אבל אני לא מעוניינת. תמיד חושבת מה חושבים עליי ומה יגידו. לחוצה מזה שאולי אני אמא לא מספיק טובה,לחוצה שאין מספיק כסף, שאין עם מי לדבר (לאמא יש מספיק בעיות משלה) ,שאני כבר לא נראית אותו דבר, החברות שלי מהארץ לא כאן, המקצוע שלי לא רלוונטי כאן, שפה אחרת , תרבות אחרת, מנטליות שונה לחלוטין של הסביבה, אוייי. אין לזה סוף. אני מודעת שאני כנראה סובלת מאיזשהי טראומה. מודעת שאני לא ישנה מספיק ולא אוכלת כמו שצריך . אני מרגישה כדמות בסיפור של הביצה והתרנגולת . אני בלחץ ועצבים מה שמשפיע על הילדה מה שמשפיע על איכות החיים שלי. נדמה שאני לא יודעת לחיות חיים שקטים והייתי רוצה לתכנת את זה לתוך המערכת שלי. למען ביתי ובעלי. למעני. אין לי מושג מאיפה להתחיל. אני במדינה שאין לי גישה לטיפול פסיכולוגי (מאוד יקר כאן) ואני אובדת עצות. איך מתחילים. אני צריכה לעשות את זה לבד וצריכה הדרכה ממי שיודע איך להדריך... תודה.
שלום, אני בת 30, אמא חדשה לתינוקת מקסימה בת 9 חודשים וגרה בחו"ל. הסיפור שלי מתחיל מאז שאני זוכרת את עצמי עם אבא עצבני ואלימות במשפחה. בגיל 8 בערך פרידה של הורי מעבר מגורים לעיר אחרת עם אמא ושני אחים ואחרי תקופה לא ארוכה חזרה לבית, עם אבא. תמיד התנגדתי לאבא, אף פעם לא סמכתי עליו. מבחינתי הוא היה תמיד נטל. לא היה הרבה בבית מכוון שעבד קשה לפרנס אותנו, אך כשהיה תמיד היה איזשהו מתח. מריבות עם אמא, שוב עצבים ולפעמים גם מכות. בתחילת תקופת ההתבגרות שלי המצב החמיר ביני לבין אבא. בגיל 13 חויותי אהבה ראשונה, מתוקה שהסתיימה כעבור מספר חודשים והסיום היה עבורי קשה מאוד. מי שניחם אותי היה קרוב משפחה, "נשמה טובה". גרנו כולם בשכנות 3 משפחות באושר ובחמימות משפחתית. הוא ידע שלא טוב לי עם אבא וניסה "לשמור עלי" בכל פעם שאני ואבא היינו רבים הוא היה מופיע ומתעמת עם אבא, הוא היה אז בן 23, מאורס לבת דודתי בת ה18. הוא התחיל להתקרב אלי יותר ואני נהניתי מה"חבר" החדש שלי, ששומר עלי, לוקח אותי לטיולים ומגן עלי מאבא. עד שהתחילו הנשיקות, שידעתי שהן לא במקום, אבל לא ידעתי מה להגיד. אחרי תקופה מסוימת הגיע בפעם הראשונה גם המגע המיני. לא התנגדתי אבל גם לא הסכמתי. כמובן שהוא איים "אם תספרי - אני מכחיש הכל ואת תהיי מסכנה". כשהפעם השניה קרתה סיפרתי. משם הדברים התגלגלו בצורה מאוד מהירה. הבנות דודות שלי היו מקללות אותי כל פעם שראו אותי ברחוב, אבא ואמא רבים, סבא וסבתא כועסים המון בלאגן. לבית ספר לא הלכתי כמעט חודשיים. בחרתי תיכון רחוק מהבית כדי לא להיות קרובה לבלאגן,המשפחה התנתקה. חומה נבנתה בין הבתים. המשפחות כועסות אחת על השניה. רציתי למות. הוא אמר שאני משקרת ומקנאה ולכן ממציאה הכל. מיותר לציין שה"משפחה" שלי (ההורים של הבת דודה המאורסת) האמינה לו. אחרת מדוע לקחו ילדה בת 13 לבדיקת פוליגרף? במשך שנתיים הבאות בכל פעם שהגעתי לפינה שמובילה לקצה הרחוב של הבית בו גרתי היתי מסתתרת כדי לראות שאין אף אחד ברחוב שיכול לקלל אותי או לירוק עלי. על המגמה שרציתי ללמוד בתיכון ליד הבית ויתרתי ונסעתי לתיכון בקצה השני של העיר. רק שיהיה שקט. בת הדודה התחתנה איתו (כמובן), יש להם היום 4 ילדים אני חושבת והם עדיין שכנים שלי. איבדתי משפחה. איבדתי את הבני דודים שלי שהיו חברי הטובים. איבדתי אמון. בעקבות כל זה לא הייתי מסוגלת לצאת עם אף אחד מתוך מחשבה שאוי ואבוי ואני אחזור הביתה עם בחור והקללות יתחילו שוב . התביישתי. הכרתי מישהו מהשכונה שהכיר את הסיפור וצידד בי. אז יצאתי איתו. כמעט 7 שנים של השפלה, הורדת הבטחון העצמי שלי לאפס, חוסר פרגון ,קנאה הרבה מריבות,הרבה עצבים. הוצאתי פטור משירות צבאי. כמעט התחתנתי ואז לחצתי על הבלמים, ביטלתי את החתונה והתגייסתי לצבא. במהלך השירות הצבאי נפרדו וחזרנו עשרות פעמים וכשהשתחררתי מהצבא השתחררתי גם ממנו. התגייסתי למשטרה (אולי באיזשהו מקום קיוותי באיזשהי דרך להתנקם ב"נשמה הטובה" אבל הבנתי שזה לא יעשה טוב ואני צריכה להתרכז בעצמי). במהלך שירותי הקצר חוויותי מקו ראשון שני פיגועי תופת של מחבלים מתאבדים. במשך שנתיים לא יכלתי להריח דשא רטוב. התחלתי ללמוד, הפסקתי. התחלתי שוב, שוב הפסקתי. החלפתי עבודות (מעולות) בקצב מסחרר כשאנשים מסביבי מנסים במשך חודשים להתקבל למשרות הרבה פחות טובות.אף פעם לא הייתי מרוצה. יצאתי, ביליתי עשיתי מה שרציתי, חייתי טוב, רכיבה על אופנועים , טיולים,קעקועים, הרגשתי שאני יכולה לעשות ה כ ל. תחושת חופש ועצמאות מסחררת. טיילתי בחו"ל , שם הכרתי את בעלי היקר, שמבין ומפרגן ומתמודד עם הכל בשקט הנפשי המאופיין לו. אלוהים בירך אותי בבעל. כשחזרתי מחו"ל סופסוף היה נדמה שחיי עולים על מסלול תקין: בן זוג נהדר, מצאתי במהירות עבודה מעולה, מגורים משותפים (רחוק מהבית) אפילו כלבה
