מאיפה מתחילים?
נא לא לפרסם בעמוד הראשי אז זה הסיפור שלי: אחותי חזרה הביתה בימים האחרונים אחרי העדרות ארוכה של כמה שנים.ההעדרות נבעה מזה שהיא הלכה שבי אחרי בחור שהכירה(עברה להתגורר עימו),שההורים שלי מסיבות מוצדקות לא רצו לקבל,בחור שהפריד אותה מכולם,שבגללו היא שרפה קשרים,שבגללו היא לא באה הביתה למשך המון זמן,שבגללו לא התקשרה בהתחלה,אפילו לא להגיד שהיא בסדר. עם הזמן,אנחנו התרכנו וגם היא קצת והיא הייתה באה מידי פעם(לעיתים רחוקות) לביקור של כמה שעות.אנחנו לקחנו את זה מאוד קשה,בשנה הראשונה נלחמנו,וניסינו להחזיר אותה בכל דרך...אבל שום דבר לא עזר,והזמן עבר ובלי לשים לב התרגלנו למצב.התרגלנו להיות רק שלושה בבית,התרגלתי להיות כמו הבת היחידה של ההורים שלי,התרגלתי שיש לי את כל הפרטיות שבעולם,שיש עוד חדרים פנויים בבית מתי שרק ארצה(אבל זה באמת לא החלק העיקרי),החיים שלי פשוט המשיכו הלאה,ולאור החוסר אכפתיות שלה כנראה שגם אני הפסקתי להלחם,בלב קיוותי שתחזור אבל גם השלמתי עם זה שאולי היא לא.אני שהייתי בתחילת תהליך ההתבגרות שלי אז(היום אני כבר מסיימת תיכון),עברתי המון בשנים האלה,לחוד ועם ההורים שלי.חלקנו הרבה ביחד.בלי לשים לב החברות הטובות שלי כבר מזמן הפכו להיות כמו אחיות שלי ומילאו את החלל.טלפון ראשון זה תמיד אליהן,בדמעות ובצחוק גם כן,הן היו שם בשבילי אז ולאורך כל הזמן הזה ואחותי בחרה להדיר את רגליה. והנה במרחק השנים,היא התפכחה וגילתה את טעותה והחליטה לעזוב את הבחור-בהפתעה גמורה. חשוב לי לציין-הזמן כבר השכיח את הכעסים אם היו כאלה,גרם לי לסלוח על הנטישה שהרגשתי,על היחס שקיבלתי ממנה,אבל הוא גם שינה בי המון דברים,ועכשיו כשהיא חזרה אני פתאום מבינה שזה כבר לא כ"כ משנה לי אם היא תהיה פה או לא-כי אני כבר כ"כ התרגלתי בלעדיה- זה הפך להיות כמה שזה נשמע נורא טבעי בשבילי,ואני מבינה כמה אנשים יקרים לי סבבו אותי כל הזמן הזה.ואני מוצאת את עצמי כל היום בוכה ובסערת רגשות מאז שהיא חזרה,כי ההרגשה שלי היא כמו מישהי זרה,לא מי שהכרתי אז וגם לספר לה מי אני ומה עבר עליי במשך כל השנים שהיא לא הייתה פה זה כמעט בלתי אפשרי.אני מצטערת אם זה נשמע כאילו אני רעה,באמת שלא,אין בי שום טינה ושום כעס ושום רגש רע,אבל ההרגשה היא שכמעט ולא נשאר לי כלום אליה.אומרים לי שאני אתרגל,שהזמן יעשה את שלו,ואני לא יודעת,כי התרגלתי שהיא כ"כ לא חלק מהחיים שלי,שכבר המשיכו ונבנו בלעדיה,שפתאום אני לא יודעת אם זה כבר חסר לי ואם את הגלגל אפשר להחזיר לאחור. מה דעתכן?אשמח לשמוע עצות תודה וסליחה שזה יצא ארוך
נא לא לפרסם בעמוד הראשי אז זה הסיפור שלי: אחותי חזרה הביתה בימים האחרונים אחרי העדרות ארוכה של כמה שנים.ההעדרות נבעה מזה שהיא הלכה שבי אחרי בחור שהכירה(עברה להתגורר עימו),שההורים שלי מסיבות מוצדקות לא רצו לקבל,בחור שהפריד אותה מכולם,שבגללו היא שרפה קשרים,שבגללו היא לא באה הביתה למשך המון זמן,שבגללו לא התקשרה בהתחלה,אפילו לא להגיד שהיא בסדר. עם הזמן,אנחנו התרכנו וגם היא קצת והיא הייתה באה מידי פעם(לעיתים רחוקות) לביקור של כמה שעות.אנחנו לקחנו את זה מאוד קשה,בשנה הראשונה נלחמנו,וניסינו להחזיר אותה בכל דרך...אבל שום דבר לא עזר,והזמן עבר ובלי לשים לב התרגלנו למצב.התרגלנו להיות רק שלושה בבית,התרגלתי להיות כמו הבת היחידה של ההורים שלי,התרגלתי שיש לי את כל הפרטיות שבעולם,שיש עוד חדרים פנויים בבית מתי שרק ארצה(אבל זה באמת לא החלק העיקרי),החיים שלי פשוט המשיכו הלאה,ולאור החוסר אכפתיות שלה כנראה שגם אני הפסקתי להלחם,בלב קיוותי שתחזור אבל גם השלמתי עם זה שאולי היא לא.אני שהייתי בתחילת תהליך ההתבגרות שלי אז(היום אני כבר מסיימת תיכון),עברתי המון בשנים האלה,לחוד ועם ההורים שלי.חלקנו הרבה ביחד.בלי לשים לב החברות הטובות שלי כבר מזמן הפכו להיות כמו אחיות שלי ומילאו את החלל.טלפון ראשון זה תמיד אליהן,בדמעות ובצחוק גם כן,הן היו שם בשבילי אז ולאורך כל הזמן הזה ואחותי בחרה להדיר את רגליה. והנה במרחק השנים,היא התפכחה וגילתה את טעותה והחליטה לעזוב את הבחור-בהפתעה גמורה. חשוב לי לציין-הזמן כבר השכיח את הכעסים אם היו כאלה,גרם לי לסלוח על הנטישה שהרגשתי,על היחס שקיבלתי ממנה,אבל הוא גם שינה בי המון דברים,ועכשיו כשהיא חזרה אני פתאום מבינה שזה כבר לא כ"כ משנה לי אם היא תהיה פה או לא-כי אני כבר כ"כ התרגלתי בלעדיה- זה הפך להיות כמה שזה נשמע נורא טבעי בשבילי,ואני מבינה כמה אנשים יקרים לי סבבו אותי כל הזמן הזה.ואני מוצאת את עצמי כל היום בוכה ובסערת רגשות מאז שהיא חזרה,כי ההרגשה שלי היא כמו מישהי זרה,לא מי שהכרתי אז וגם לספר לה מי אני ומה עבר עליי במשך כל השנים שהיא לא הייתה פה זה כמעט בלתי אפשרי.אני מצטערת אם זה נשמע כאילו אני רעה,באמת שלא,אין בי שום טינה ושום כעס ושום רגש רע,אבל ההרגשה היא שכמעט ולא נשאר לי כלום אליה.אומרים לי שאני אתרגל,שהזמן יעשה את שלו,ואני לא יודעת,כי התרגלתי שהיא כ"כ לא חלק מהחיים שלי,שכבר המשיכו ונבנו בלעדיה,שפתאום אני לא יודעת אם זה כבר חסר לי ואם את הגלגל אפשר להחזיר לאחור. מה דעתכן?אשמח לשמוע עצות תודה וסליחה שזה יצא ארוך