wise magic
New member
מאיפה להתחיל
לפני הכל שתדעו שאני חדש בכל הנושא הזה של פורומים כבר הרבה זמן רואה את זה ואומר לעצמי, תיכנס פעם ותוציא הכל החוצה .. . זה לא הכל אבל זה מה שהכי קשה לדבר עליו לפני חצי שנה בערך אחותי נפטרה מסרטן . הייתי מלווה אותה לטיפולים תקופה של כמעט חצי שנה לאונקולגיה זה היה כמה חודשים אחרי שהשתחררתי מהצבא אז הייתי פנוי ובדיוק חתמתי אבטלה. אחרי זה התחלתי לעבוד אז כבר לא יכולתי ללכת וגם לא רציתי. אמרתי לעצמי בדיוק השתחררתי למה אני צריך להיות 3 פעמים בשבוע בבית חולים נתתי חצי שנה אני גם צריך לעבוד ולחיות . היא כעסה שלא באתי איתה יותר. היא לא שנאה אותי אבל כעסה שעזבתי אותה. באותה תקופה הייתי עובד אולי 6 שעות ביום בשאר הזמן הייתי חוזר הבייתה נותן כמה שעות שיכולתי על הגיטרה שזה המקצוע האמיתי ואחרי זה עוזר להשכיב את הילדים שלה לישון (בעלה היה עובד ואחרי זה הולך להיות איתה והיא מאושפזת עם הקרנות אז ההורים שלי טיפלו בילדים) . אני לא ממש התעניינתי במצב שלה , לא רציתי לשמוע יותר על סרטן לתקופה ארוכה ועוד כעסתי על משהו שהיא עשתה (שהיום אני בכלל לא זוכר מה זה היה). כל מה שהיה לי בראש זה העבודה והמוסיקה. היום אני אומר לעצמי , אם הייתי חוזר אחורה אז הייתי עוזב את העבודה יושב לה ליד המיטה ולא זז. פעם אחרונה שראיתי זה היה יום לפני שהיא נפטרה הספקתי להיות איתה חצי שעה ולבקש ממנה סליחה כי כבר אמרו לנו שזה עומד להיגמר יכולתי להישאר עוד אבל חשבתי היא נראית בסדר נשמעת בסדר הרופאים טועים ככה לא נראה בן אדם שגוסס. עכשיו אני מצטער שלא נשארתי עוד זמן ולא נפרדתי כמו שצריך ממש לא קל לדבר על זה, כי זה לא משהו שהוא קל וגם רוב האנשים שאני מכיר לא אכפת להם מסרטן כמו מטיול לדרום אמריקה אני מתגעגע אליה ואני פשוט משתדל לא לחשוב על זה אתה עושה טעות וזהו אי אפשר לתקן, אני יכול רק ללמוד לפעם הבאה . רק רציתי להוציא את זה החוצה, לספר את זה למישהו
לפני הכל שתדעו שאני חדש בכל הנושא הזה של פורומים כבר הרבה זמן רואה את זה ואומר לעצמי, תיכנס פעם ותוציא הכל החוצה .. . זה לא הכל אבל זה מה שהכי קשה לדבר עליו לפני חצי שנה בערך אחותי נפטרה מסרטן . הייתי מלווה אותה לטיפולים תקופה של כמעט חצי שנה לאונקולגיה זה היה כמה חודשים אחרי שהשתחררתי מהצבא אז הייתי פנוי ובדיוק חתמתי אבטלה. אחרי זה התחלתי לעבוד אז כבר לא יכולתי ללכת וגם לא רציתי. אמרתי לעצמי בדיוק השתחררתי למה אני צריך להיות 3 פעמים בשבוע בבית חולים נתתי חצי שנה אני גם צריך לעבוד ולחיות . היא כעסה שלא באתי איתה יותר. היא לא שנאה אותי אבל כעסה שעזבתי אותה. באותה תקופה הייתי עובד אולי 6 שעות ביום בשאר הזמן הייתי חוזר הבייתה נותן כמה שעות שיכולתי על הגיטרה שזה המקצוע האמיתי ואחרי זה עוזר להשכיב את הילדים שלה לישון (בעלה היה עובד ואחרי זה הולך להיות איתה והיא מאושפזת עם הקרנות אז ההורים שלי טיפלו בילדים) . אני לא ממש התעניינתי במצב שלה , לא רציתי לשמוע יותר על סרטן לתקופה ארוכה ועוד כעסתי על משהו שהיא עשתה (שהיום אני בכלל לא זוכר מה זה היה). כל מה שהיה לי בראש זה העבודה והמוסיקה. היום אני אומר לעצמי , אם הייתי חוזר אחורה אז הייתי עוזב את העבודה יושב לה ליד המיטה ולא זז. פעם אחרונה שראיתי זה היה יום לפני שהיא נפטרה הספקתי להיות איתה חצי שעה ולבקש ממנה סליחה כי כבר אמרו לנו שזה עומד להיגמר יכולתי להישאר עוד אבל חשבתי היא נראית בסדר נשמעת בסדר הרופאים טועים ככה לא נראה בן אדם שגוסס. עכשיו אני מצטער שלא נשארתי עוד זמן ולא נפרדתי כמו שצריך ממש לא קל לדבר על זה, כי זה לא משהו שהוא קל וגם רוב האנשים שאני מכיר לא אכפת להם מסרטן כמו מטיול לדרום אמריקה אני מתגעגע אליה ואני פשוט משתדל לא לחשוב על זה אתה עושה טעות וזהו אי אפשר לתקן, אני יכול רק ללמוד לפעם הבאה . רק רציתי להוציא את זה החוצה, לספר את זה למישהו
