מאיפה להתחיל..

[סמסרה1]

תמיד קוראת ומחזיקה אצבעות ../images/Emo24.gif

גם כשאינני מגיבה, אני תמיד קוראת את כל מה שכותבים ומספרים .ומזדההובוכה וכואבת עם כולם ומאחלת שיהיה טוב.

 

[sarit743]

באמת נשים יקרות ומקסימות, תודה , שמחה שכתבתי

 

[sarit743]

מאיפה להתחיל..

המצב לא טוב. הצוות הבכיר במחלקה נראה כמרים ידיים. התרופות לא עוזרות (מה בה קודם הדיכאון או השינויים במצב הרוח?) שום דבר לא מביא להטבה לתווך הארוך (שבוע רצוף, עוד לא היה). דיברתי עם הפסיכיאטרית שלה הבוקר, אמרתי לה - אולי כדי לחשוב לחזור לתרופות נגד דיכאון - היא אומרת שהיא בדיכאון ושהיא מנסה להחזיק את עצמה וכשזה חזק ממנה היא מתפוצצת, אז אולי קודם נטפל בדיכאון ואחרי זה במצבי הרוח? תשובה - השאלה שלך רלוונטית מאוד, היא עולה בכל ישיבה ואני אעלה אותה שוב בישיבת תרופות ביום ד'. שאלה: אולי אפשר לפני יום ד'.? תשובה: תתקיים ישיבה גם ביום א', נראה מה נעשה, אנחנו מרגישים כמוך שאנחנו לא עוזרים לה כמיטב יכולנו כי עוד לא הצלחנו להבין בעצמנו מה קורה איתה והיא לא כל כך משתפת פעולה ואל תשכחי שכשאת אומרת דיכאון או היא אתם לא מבינים את המנוח המקצועי דיכאון. הלכתי למחשב, שוב, קראתי על דיכאון - יש לה ד י כ א ו ן !!! מה לא ברור?? נכון יש לה גם קויים להפרעת אישיות גבולית, להפרעת מצב רוח, לבעיות אכילה, לפגיעה עצמית ולאבדנות - במה מתחילים? אני - אני מרגישה חוסר אונים מוחלט. בוכה כל הזמן, התייאשתי מניקיון הבית ואוכל (אוכלת בשביל לא למות), הצלחתי למכור את העסק והעבודה מחזיקה אותי שפויה. קמה כל בוקר, מתקלחת , מתלבשת יוצאת לעבודה, חוזרת לילדה, מנסה לחשוב טוב כל הזמן, חוזרת הביתה, מתיישבת עד שנרדמת וחוזר חלילה. במקביל האבא שלה שחזר לתמונה, הגיש תביעה לסדרי ראיה והענין מתחיל להתדיין, אחותי עוזרת לי כלכלית לשלם לעו"ד. עוד שבוע וחצי עוברת דירה וזה גם עוזר לי להשאר אופטימית, חייבת להתחיל לארוז ולעשות סדר. אבל, הכל כל כך מתיש. החוסר אונים הזה. התחושה הנוראית שאחרי 8 חודשי אשפוז עדיין אין יציבות (הפסיקה להקיא והפסיקה לחתוך, לא ניסתה להתאבד) בפנימייה שוקלים מחדש אם היא מתאימה או לא אחרי 3 שבועות שבהם לא היתה בפנימייה. הצוות במחלקה החליט להוציא אותה מהיחידה הסגורה,לא כי מגיע לה, אלה כדרך לנסות לעזור לה להתרומם, בינתיים היא לא כל כך משתפת פעולה. אתמול היא היתה מקסימה בביקור שלי, אחרי כשעה וחצי התקשרה אומללה, רוצה למות, לא אוהבת את עצמה, שונאת את עצמה וכאלה. ביקשתי שתלך להגיד לאנשי הצוות אבל היא לא רוצה לחזור לסגורה. כשניתקתי רציתי להתקשר בעצמי אליהם אבל גם אני לא רוצה שתחזור לסגורה ובטוח שתכעס עלי נורא ומי יודע אם תצא משם בזמן הקרוב - מצד שני, אם היא תעשה משהו לעצמה לא אוכל לסלוח לעצמי בחיים - אז פשוט ישבתי ובכיתי ובכיתי ובכיתי ולא עשיתי כלום. היום לא קמה (למרות תור לרופא שנקבע לפני חודש יחצי ושהיה חשוב לה), הגעתי אליה בשעה 13:30 עם אוכל שהיא אוהבת, התעוררה לקראתי, חיבקה אותי, קמה שטפה פנים, אכלה, דיברנו קצת ואז חזרה למיטה ורק לישון. למרות כל נסיונות השכנוע שלי לקום, לצאת לטייל, להתקלח, לדבר,לשחק, לשבת עם הילדים האחרים ומה לא - היא רוצה לישון. אחרי שעה וחצי של לשבת על ידה, הלכתי. אחותי תגיע אליה מאוחר יותר. ואני בוכה פשוט מכל דבר. גם להעמיד פנים שהרוב טוב כבר לא כל כך קל. אני חושבת יותר ויותר על לגשת לרופא בעצמי, לקבל איזה כדור שירים אותי ואולי יהיה לי קל יותר להכיל אותה ולעזור לה. פשוט כבר כואב לי לבכות, והדמעות לא נגמרות והכאב שבחזה לא מרפה. הוא נהיה חזק יותר. בסך הכל בת 12.5, הגוזל שלי, אני כל כך רוצה לעזור לה, איך עוזרים, מה עושים?מה עושים? כ ו א ב ל י כ ל כ ך כ ו א ב ל י

 

[לולי90]

מזדהה איתך ב1000%

באיך את מרגישה-אני יכולה להגיד את אותם מילים רק שהגיל שונה...אבל בשבילי היא כמו ילדה קטנה-כל כך פגיעה ולא יכולה להגן על עצמה...גם אני בוכה המון בשבועיות הארונים וגם כואב לי נורא ואני כל כך מבינה אותך!!!!! הבעיה אצל בנתינו שונה אבל אני באותו מצב(רק כבר קרוב לשנתיים)-התרופות לא עוזרות!!! רק אולי קצת מערפלות ודוחקות פנימה...ניסית לפנות למומחה-פסיכיאטר ממש טוב וידוע?-כי לדעתי אתם קודם כל חייבים הבחנה-אם הם לא יודעים מה יש לה אז איך הם יכולים לדעת שהתרופות הם נכונות? אולי תנסי דעה שניה? אני ביום ראשון כנראה כבר מקבלת מכתב רשמי עם כל ההיסטוריה ומתקשרת באותו יום לקבוע את התור למומחה-יותר מזה-הרופאה החדשה(הקבועה שהיא רגילה עליה רק שלא הייתה מטופלת שלה) אמרה לי-הלוואי שיהיה לו איזה רעיון-לטיפול תרופתי כמובן .-כי הרופאי מחלקה כבר התיאשו זמן.....א היא כבר שבועיים במחלקה סגורה ובפיג'מה-ברמה הכי נמוכה(בגלל הפציעות ביד)-עם כל הבלגן שנורא פוגע דווקא בי-אני ישר מוציאה אותה החוצה-לא יכולה להיות שם בכלל-בסגורה...שלחתי לך מסר לפני כמה ימים-וידעתי שמצב לא טוב-כי לא ענית ...אני אספר לך משהו-ביום שני שעבר -הגעתי לבקר וראיתי שהיד שלה נפוחה ואדומה מזה שביום ראשון היא עוד פעם תקעה שם משהו חד...לא יכולתי להחזיק מעמד-התפרצתי בבכי -לידה!!!ולא יכולתי להרגע-היא הלכה לארוחת ערב-היה לי רבע שעה-בכיתי והצלחתי להרגע עד שהיא הגיעה...כל הערב איתה הייתי על הפנים והיא שמה לב וביקשה לא לבכות בגללה...למחרת לא הלחתי לעבודה-פשוט לא יכולתי לגרד את עצמי מהמיטה...הגעתי עליה ברביעי ופתאום הרגשתי יותר טוב-היא היתה במצב רוח טוב וערב עבר עלינו מצויין והתרוממתי-לא יודעת למה -אבל מצאתי כוחות והמשכתי הלאה...וגם את תמשיכי-יקח לך זמן-אבל את תתרוממי ותמשיכי כי זאת לא פעם הראשונה שאת נשברת-ואת תמיד חוזרת לשגרה וממשיכה הלאה...תזכרי שהיו גם תקופות טובות ואופטימיים ואני בטוחה ש עוש יהיו הרסה כאלה... אני נגד כל התרופות שבעולם-לכן אני לא לוקחת כלום-לפני שנה ניסיתי "פוקסט"-אחרי 4 ימים נשברתי כי זה עשה לי רע מאוד-מקסימום שאני כבר על הקרשים-אני על תה צמחים מרגיעים כמה ימים-בדרך כלל אני אפילו קונה תרופה-אבל לא משתמשת..אבל אם את מרגישה שאת מוכנה לזה-אולי כדי לך לנסות משהו מרגיע-אולי זה יעזור לך להתמודד..שולחת לך המון אהבה ומקווה שקצת חיזקתי אותך למרות שאני לא כל כך טובה בזה...תחזיקי מעמד-זה הגורל שלנו-ליפול ולקום, ליפול ולקום שוב.הלואי שזה יגמר פעם -המצב השתפר ונוכל לפחות יום אחד להעביר בלי דאגות וטלפונים וריצות...אבל עד שזה יקרה-זה מיש ואם זה ננצח!!!!

 

[sarit743]

תמיד מעודדת

עצם העובדה שמישהו קורא את הדברים כבר עוזרת. אני יודעת שהסיפור שלנו דומה בתוכנו, ואני יודעת שאת עוברת יחד ולבד את הדברים שאני עוברת. מעודד אותי לראות שאת מסוגלת לענות לי, אני לא הייתי מסוגלת לעשות את זה כבר הרבה זמן (אםילו שלחת לי מסר ולא יכולתי להגיב). תודה יקירתי. אני יודעת שעוד יהיו ימים טובים יותר, אני רוצה עכשיו !!! אני גם יודעת כמובן שזה לא מציאותי. יודעת הכל ולא יודעת כלום זה המצב. בריאות, שלוה, נחת, כח. תודה.

 

[זריחה 2]

קוראת אותך שרית

אותך ואת כולם, קוראת וכואבת,מזדהה כמעט בכל הודעה,לא תמיד מגיבה,אולם תמיד מבינה...מה שעובר לי בראש זה חיבוק חזק,וגם אם הוא וירטואלי זה מחזק.. כן,עוד יהיו ימים טובים,חייבים להאמין,חייבים לחשוב חיובי..

 

[sarit743]

אני יודעת

אני יודעת שאין הרבה מה להגיד. אני יודעת כמה הודעת כאן אני קראתי ולא הייתי מסוגלת לענות, אבל בכיתי וכאבתי כל הודעה. תודה זריחה, ותודה לכולם.

 

[בשבושונית]

היי שרית

לביב איתך יקרתי באמת איך אנחכנו עוזרים לילדים שלנו אנחכנו ההורים עומדים חסרי אונים מטול המחלה שלהם ואין לנו היכולת לעזור להם חוץ מאשר ל היות לצידם לתמוך בהם לחזק אותם ברגעי המשבר שלהם במחלה הארורה הזאות הורים מול כאבם של ילדינו אנחכנו ההורים שאמורים להגן מכול פגע מכול כאב הכי קטן פיזי או נפשי עומדיפ לצידם חסרי ישע גם אנחכנו אני זוכרת את תומר בגיל הזה עם רגראסיות במחלה כול יום שני ומישי אישפוז במחלקה סגורה קשירות כמה פעמים ביום זריקות אין סופיות להרגע שום דבר לא עוזר יש רק רגראסיות במצב הנפשי יום אחד הוא מרגיש טוב ולמחרת כאילו כלום למה למחרת אפילו אחרי כמה שעות לא האמנתי שאני יראה את האור בקצה המינהרה לא האמנתי שיהיה אי פעם איזה שהוא שיפור כול שהוא במצבו עברתי איתו כמעט את כול בתיהחוליםפ הפסיכיאטרים בארץ מהצפון ועד הדרום אצל מומחי הפסיכיאטרים שילמתי מאות אלפי שקלים באופן פרטי ושום דבר לא עזר היום אני יודעת את מה שלא ידעתי אז ששמתי כסף על קרן הצבי השילוב של פסיכיוזה עם גיל ההיתבגרות זה שילוב קטלני לחולים לא היה מי שתמך בי כמו כאן לא היה מי שעזר וכיון אותי אף אחד לא נידב לי קמצוץ שך מידע כול פסיכיאטר שיכל היה לחלוב אותי כספית חלב באיבחון שלו אף אחד לא שמע את הזעקה מהלב והנשמה שלי ואני אמא חד הורית ויש לי עוד ילד בבית שהזנחתי רגשית שזעק למעט תשומת לב ולא הי לי הכוח הפיזי או הנפשי לעמוד לצידו גם כי היתי עסוקה במילחמת ההישרדות ( עבודה ) ובמילחמה של תומר עד שהגעתי לבית חולים הפסיכיאטרי בבאר שבע לפרופסר נחמד שלא זכור לי שמו כרגע ואיתו הסליחה שמיתמחה באיזון ילדים בגיל ההיתבגרות תץומר שהה שם 3 חודשים והוא אמר לי את מה שכולם לא אמרו לי השילוב הקטלני של פסיכוזה עם גיל ההיתבגרות זה פיצוץ אטומי ואין הרבה מה לעשות חוץ מאשר להמשיך להחזיק את תומר במיסגרת של פיקוח רפואי 24 שעות בימממה ולהיזהר לא הלהיות איתו לבד בבית כי הוא מסוכן בשבילי הוא גם היחידי שהסביר לי ונתן לי קצה חוט להאחז שעם סיום גיל ההיתבגרות והישתוללות ההורמונלית תחל רגיעה בתומר וכן לקראת גיל 23 התחילה רגיעה הורמונלית ובאה גם רגיעה נפשית לא תמיד הוא נוף הצופים ותומר בחיים לא יוכל לחיות לא במיסגרת עם פיקוח רפואי של 24 שעות ביממה אבל היום תומר הוא לא תומר של פעם ואת זה שרית אני יכולה להבטיח לך אני כול כך מבינה אותך אני כול כך מרגישה אותך אפילו יורדות לי דמעות אני היתי שם עם כול חוסר הודאות עם היאוש הפחדים חוסר האונים הלבד והרצון להיתאדות מהעולם הם רק ילדים קטנים ואין לנו היכולת לעזור להם אנ ירק יכולה לאחל לך המון כוח נפשי והמון כוח פיזי ואת האמונה והידיעה שמתי שהוא זה יתמתן ותדעי ימים טובים יותר הכאב לעולם לא ניגמר גם הדמעות לא כי אלה הילדים שלנו מה עושים שאלת מיליון הדולר עם היתה לי תשובה או לכול אחד אחר לא הינו כאן היום ועכשו הדבר היחידי שיש לעשו זה להיות חזקים ואני יודעת שרית שזאות מילה בנאלית אבל אין לנו הרבה ברירות רק להיות חזקים ואופטמים ולהאמין שהיה טוב יותר ואמינילי יקרתי יההי מותר לנו לכאוב מותר לנו לבכות ומותר לנו להישבר כי גם אנחכנו עשוים בשר ודם ויתרה מיזו אנחכנו ההורים שלהם מאיתנו הם יצאו ואנחכנו לא יכולות להיתגרש מהם או לשים אותם בארון כאבם זה כאבינו תמשיכי להיות חזקה שרית תמשיכי להיות שם בשבילה עם כול הכאב והצער והתיסכול הם לא בחרו בנו אנחכנו בחרנו בהם שולחת לך מיכאן חיבוק גדול והרבה כוח להמשך המסע הנורא הזה