מאיפה להתחיל..
המצב לא טוב. הצוות הבכיר במחלקה נראה כמרים ידיים. התרופות לא עוזרות (מה בה קודם הדיכאון או השינויים במצב הרוח?) שום דבר לא מביא להטבה לתווך הארוך (שבוע רצוף, עוד לא היה). דיברתי עם הפסיכיאטרית שלה הבוקר, אמרתי לה - אולי כדי לחשוב לחזור לתרופות נגד דיכאון - היא אומרת שהיא בדיכאון ושהיא מנסה להחזיק את עצמה וכשזה חזק ממנה היא מתפוצצת, אז אולי קודם נטפל בדיכאון ואחרי זה במצבי הרוח? תשובה - השאלה שלך רלוונטית מאוד, היא עולה בכל ישיבה ואני אעלה אותה שוב בישיבת תרופות ביום ד'. שאלה: אולי אפשר לפני יום ד'.? תשובה: תתקיים ישיבה גם ביום א', נראה מה נעשה, אנחנו מרגישים כמוך שאנחנו לא עוזרים לה כמיטב יכולנו כי עוד לא הצלחנו להבין בעצמנו מה קורה איתה והיא לא כל כך משתפת פעולה ואל תשכחי שכשאת אומרת דיכאון או היא אתם לא מבינים את המנוח המקצועי דיכאון. הלכתי למחשב, שוב, קראתי על דיכאון - יש לה ד י כ א ו ן !!! מה לא ברור?? נכון יש לה גם קויים להפרעת אישיות גבולית, להפרעת מצב רוח, לבעיות אכילה, לפגיעה עצמית ולאבדנות - במה מתחילים? אני - אני מרגישה חוסר אונים מוחלט. בוכה כל הזמן, התייאשתי מניקיון הבית ואוכל (אוכלת בשביל לא למות), הצלחתי למכור את העסק והעבודה מחזיקה אותי שפויה. קמה כל בוקר, מתקלחת , מתלבשת יוצאת לעבודה, חוזרת לילדה, מנסה לחשוב טוב כל הזמן, חוזרת הביתה, מתיישבת עד שנרדמת וחוזר חלילה. במקביל האבא שלה שחזר לתמונה, הגיש תביעה לסדרי ראיה והענין מתחיל להתדיין, אחותי עוזרת לי כלכלית לשלם לעו"ד. עוד שבוע וחצי עוברת דירה וזה גם עוזר לי להשאר אופטימית, חייבת להתחיל לארוז ולעשות סדר. אבל, הכל כל כך מתיש. החוסר אונים הזה. התחושה הנוראית שאחרי 8 חודשי אשפוז עדיין אין יציבות (הפסיקה להקיא והפסיקה לחתוך, לא ניסתה להתאבד) בפנימייה שוקלים מחדש אם היא מתאימה או לא אחרי 3 שבועות שבהם לא היתה בפנימייה. הצוות במחלקה החליט להוציא אותה מהיחידה הסגורה,לא כי מגיע לה, אלה כדרך לנסות לעזור לה להתרומם, בינתיים היא לא כל כך משתפת פעולה. אתמול היא היתה מקסימה בביקור שלי, אחרי כשעה וחצי התקשרה אומללה, רוצה למות, לא אוהבת את עצמה, שונאת את עצמה וכאלה. ביקשתי שתלך להגיד לאנשי הצוות אבל היא לא רוצה לחזור לסגורה. כשניתקתי רציתי להתקשר בעצמי אליהם אבל גם אני לא רוצה שתחזור לסגורה ובטוח שתכעס עלי נורא ומי יודע אם תצא משם בזמן הקרוב - מצד שני, אם היא תעשה משהו לעצמה לא אוכל לסלוח לעצמי בחיים - אז פשוט ישבתי ובכיתי ובכיתי ובכיתי ולא עשיתי כלום. היום לא קמה (למרות תור לרופא שנקבע לפני חודש יחצי ושהיה חשוב לה), הגעתי אליה בשעה 13:30 עם אוכל שהיא אוהבת, התעוררה לקראתי, חיבקה אותי, קמה שטפה פנים, אכלה, דיברנו קצת ואז חזרה למיטה ורק לישון. למרות כל נסיונות השכנוע שלי לקום, לצאת לטייל, להתקלח, לדבר,לשחק, לשבת עם הילדים האחרים ומה לא - היא רוצה לישון. אחרי שעה וחצי של לשבת על ידה, הלכתי. אחותי תגיע אליה מאוחר יותר. ואני בוכה פשוט מכל דבר. גם להעמיד פנים שהרוב טוב כבר לא כל כך קל. אני חושבת יותר ויותר על לגשת לרופא בעצמי, לקבל איזה כדור שירים אותי ואולי יהיה לי קל יותר להכיל אותה ולעזור לה. פשוט כבר כואב לי לבכות, והדמעות לא נגמרות והכאב שבחזה לא מרפה. הוא נהיה חזק יותר. בסך הכל בת 12.5, הגוזל שלי, אני כל כך רוצה לעזור לה, איך עוזרים, מה עושים?מה עושים? כ ו א ב ל י כ ל כ ך כ ו א ב ל י