מאיפה באה נתינה

[kisslali]

מאיפה באה נתינה

הערב התקשר אלי מישהו לתאם משהו בקשר לתרומה לנזקקים. לא יודעת למה, אולי כי חשבתי שתתקשר אישה, הרגשתי פתאום לא נוח עם העניין. פתאום היה נדמה לי שאולי מישהו קצת ממסחר את העניין. השתקתי את הקול השלילי ואמרתי לעצמי מייד שאני נותנת כי אני רוצה לתת ולא כי יש לי איזו תעודת ביטוח שהצד המקבל באמת צריך (לפי אמות המידה לי כמובן). ועדיין מרגיש לי לא לגמרי נוח כי זה כבר פגש אותי בעבר וזה מפריע לי בי: מפריע לי שאני נורא רוצה לעזור או לתת אבל רק אם לפי ראות עיני, הצד השני באמת צריך. גם אז זה צריך להיות אך ורק מה שלי נראה שהוא צריך. מצד אחד אני נורא מאמינה במשל הדג או החכה, מצד שני אני חושבת שלתת צריך וזהו ומצד שלישי מי שם אותי להחליט לאחרים מה הם צריכים בכלל, מה יותר ומה פחות. מה דעתכם? נשיקות ללי

 

[פילאטוס]

הומממ

זאת שאלה משובחת, ללי. מאיפה אנחנו נותנים, ממקום שופט (שבעיני בהכרח אמור לאשר אותנו כטובים יותר מהמקבל מידינו), או פשוט מפני שממילא שום דבר לא "שלנו" באמת, ואנחנו רק מעבירים הלאה משהו שהופקד בידינו (ומקבלים באותו האופן, בלי פחיתות כבוד, אלא רק כי זאת התנועה הטבעית של העולם). יש משהו כל כך משחרר, בשבילי, בלתת בלי להרהר בשאלות "אם", "למה", "למי". אולי בגלל זה אני נורא אוהבת לאבד. בעיקר כסף. זה דוקר, אמנם, אם זה סכום גדול מדי (כי אני שונאת לשלם מחירים על טעויות שלי, כמובן), אבל כמעט תמיד יש לי הרגשה של "נכון". לפעמים אני נותנת כסף לאבא שלי, למשל, למרות שברור לי שהוא יפסיד את כולו באיזה משחק קלפים עוד באותו הלילה, או יבזבז אותו מיד על משהו שהוא יזרוק שבוע אחרי, או סתם יקנה בו תכשיט לאיזו גיברת. הוא מבקש, אם יש לי אני נותנת, משחררת את עצמי לגמרי ממשפט, מתלות, מחשבון. יש לי הרגשה של "נכון". וגם אני בעצמי קיבלתי המון מתנות כאלה. מתנות חינם. כשאני "נותנת", ככה כבד, בפה קפוץ ומצח גבוה, זה תמיד מטנף אותי בסוף. מה שמזכיר לי את הפנטסיות על זכייה בלוטו. תוך שנייה אני מועקת רצח מהעובדה שאני אצטרך להחליט למי מגיע כמה, ואיך כל היחסים שלי עם אנשים בעולם ייחרבו עד היסוד בגלל זה. ישר אני מוותרת על הלוטו הזה.

 

[oren4life]

מהלב...

נתינה באה מהלב, מהרצון לתת. צריך להבדיל בין נתינה למטרת קבלה (כגון עבודה עם שכר) לבין נתינה לשם הנתינה (תרומה,צדקה) כשאני נותן למטרה השניה זה בא לי מהלב. בכל יום שמצליח לי בעבודה ובעסקים אני תורם אחוז מסוים לילדים חולים או לילדים במצוקה. מה שאני מקווה שהכסף שאני תורם באמת מגיע למקום הנכון ולמי שצריך את זה ולא נבלע איפשהו בשרשרת הבירוקרטיה או סתם לעמותה פיקטיבית.

 

[noa128]

מאתמול חושבת על השאלה

ומוצאת עצמי מתקשה להתחבר להרגשת הפילאטוס באופן מלא, אבל מריחה שם משהו מוכר בכל זאת... אני מחזיקה מעצמי בנאדם ש"נותן" אם הוא יכול, כשהיה לי עסק עשיתי לי מנהג לעשות כל חודש פרווייקט אחד בהתנדבות, "בשביל הנשמה" - לעודד צעירים בתחום, לתרום למטרה טובה. השנים האחרונות, הקשות - הפכו אותי צינית וחשדנית, אנשים שניצלו את הרצון הטבעי של לפתוח את היד והלב ולקחו יותר ממה שהייתי מוכנה והרבה יותר ממה שהיה לי לתת - פגעו ברצון הזה שלי, והיום גם אני (במסגרת האפשרויות המצומצמות שיש לי להיות בצד הנותן) -"בוררת". לי אין שום רגשות אשמה בעניין הזה, יודעת שאת נקיון הכוונות לא אני "לכלכתי" ושלאנושיות יש יתרונות אבל גם חסרונות - פגיעות וזהירות למשל. כבר נאמר ע"י גדולים וחכמים ממני שנתינה מגיעה לרוב ממניעים אגואיסטיים של הנותן, מתחושה טובה שזה עושה לו ועד מניעים אלטרואיסטיים מרחיקי לכת. בזמן האחרון, בתקופה האחרונה - השתבש האיזון , השתנו החוקים. יש יותר מבקשים ממסוגלים לתת, וה"נותנים" מוצאים עצמם "מדרגים" ובוחנים את מידת הנזקקות והאותנטיות של הבקשה. הנתינה שינתה פניה, התלכלכה אם תרצי. לפני שנה פנתה אליי מישהי (אז חשבתי שהיא חברה, בדיעבד התברר שלא..) בבקשה לעזור לה לארגן ערב התרמה לבעלה שנזקק להשתלת כליה. הסכמתי מיד, פניתי למישהי שאני מכירה שמעורבת בעניינים כאלה וביקשתי עזרתה, והיא סיפרה לי שהשכבה של בעלי הממון שמקיפים אותה שידועים במעורבותם בדברים האלה מוצאת עצמה מוצפת בבקשות, שהם היחידים שתורמים, שהם כל הזמן תורמים - שהם כבר לא יודעים למי לתת קודם - שהם מתחילים לברור את המטרות... השורה התחתונה ללינ'קה, היא שאני לא חושבת שאת צריכה להרגיש עם זה רע. מה שתתני - מבורך. הכוונה קיימת - וזה מה שחשוב, זכותך לחשוב פעמיים וגם המחשבות שלך לגבי הצד השני הן אנושיות. החשדנות היא מתופעות הלואי של שינוי האטמוספירה ומקורה לא בך. נ.

 

[kisslali]

גם אני עוד לא ממש עזבתי את הנושא

חשבתי על מה שפיל כתבה, מסכימה לגמרי שלאבא שלי הייתי נותנת גם אם הייתי יודעת שזה הולך למקומות שלא מקובלים עלי. האמת היא שהספק התחיל לחלחל אחרי שיחת טלפון ממתרים מקצועי שביקש כסף למרכיבי מזון בסיסיים שמחולקים לנזקקים, הרגשתי פתאום שעם אני מפרנסת את המתרים כמו את הנזקק אז... ואח"כ הייתה עוד שיחת טלפון שעוררה התלבטות אחרת. פתאום הרגשתי שאני רוצה לתת אבל יש בי גם צד שמרגיש שאולי לתת רק בשביל להרגיש טוב לא ממש לעניין. אולי צריך לתת גם משהו שיקר גם לי (כמו הזמן שלי למשל) ולא רק חפצים שאין לי בהם שימוש. לא יודעת לגעת בדיוק בנקודה הבעייתית אבל היא שם. נשיקות ללי

 

[עלמה עלמה]

נתינה

אני מרגישה שהיום הכל כל כך מעופש בסביבותנו, שכל גוף שמארגן תרומות בסאוב יסודותיו, והנתינה החומרית הופכת לניצול מעליב. בעניין נתינה כמושג, נוכחתי פעם לפגוש באחת הסדנאות שעשיתי במסגרת לימודי, בעובדה החמצמצת מה, שלכל דחף או רצון יש מקור של מילוי משהו באני. זה נשמע טריויאלי עכשיו, אבל זה מותח עיניים לרווחה כשזה פוגש אותך ישיר נקי ובלי יומרות פנים מול פנים בתוך מחילות הנפש,במיוחד כמשדובר על בחירת מקצוע שבסיסו בנתינה, משהו שנבחר כתפיסת ודרך חיים כוללת.