יעל
הייתי מאושפזת כבר בתל השומר בתור נערה. נכנסתי בכתה ט בפעם הראשונה, למחלקת ילדים ונוער של ד``ר מטרני. הייתי שם בכמה אישפוזים, על בסיס שיטת האקוריון....למעלה...למטה....למעלה...למטה..וכו. אם השנים נהייתי יותר מתוחכמת ולמדתי טריקים. במבט לאחור, אני קוראת למקום ``בית ספר לאנורקטיות מתחילות``. אני חושבת שרק התדרדרתי שם. בשלב מסויים העבירו אותי לשלוותה, שם ביליתי גם תקופות לא קצרות. וכך הלאה. חשוב לי להדגיש, שיש הבדל בין טיפול במבוגרים לטיפול בנוער. בתור נערה, הכריחו אותי להיות שם, למרות שאני לא הבנתי מה רוצים ממני. הרי רק עשיתי דיאטה קלה, נו, אז מה? לקח לי המון זמן לקבל את זה שאני אנורקסית. ולצערי, החלטתי להלחם במטפלים במקום להלחם במחלה. לפני גיל 18 מי שחותם על אישפוז זה ההורים. אחרי גיל 18 אתה כבר ברשות עצמך, ועל אישפוז אתה זה שצריך להחליט. אלא אם אתה נמצא בטיפול שלא מהסכמתך, ואז זה כבר לא תלוי בך. טיפול כזה, נותנים רק בבתי חולים פסיכיאטרים, במחלקות סגורות. לגבי לנסות להתקבל למחלקה אליה התקבלו תגל ורונה - כמו שהבנת, הן מאושפזות באישפוז יום. מה שלא מאפשר לי להיות במסגרת כזו, כי אני גרה בצפון הארץ. חוץ מזה, לא מאמינה שיקבלו אותי במחלקה כזו, לאור עברי. אני מנסה לארגן לעצמי מסגרת שלא במסגרת אשפוז. שבעתי מאישפוזים. אני חושבת שאת הכוחות להתמודד עם הקשיים אוכל למצוא רק בחוץ, בחיים. אחרי שנים שהייתי סגורה בבתי חולים, שכחתי מה זה חיים. אני לא מתפלאת על זה שלא רציתי יותר לחיות - אי אפשר לראות את כל הדברים הטובים בחיים משם. ועל זה מבוססת הסיסמא שלי, שאני לא יכולה להבריא במקום חולה. אני צריכה מסביבי את הילדים, את העבודה, את המשפחה. זה מה שנותן לי את הכוח להמשיך. וזה לא אומר שזה יותר קל - אבל לדעתי, בשבילי זה יותר נכון. כשאני מאושפזת, אני שוכחת בשביל מה. ואז שוב מתחיל המאבק הזה, עם הרופאים או האחים. אני לא רוצה לאכול, הם מכריחים אותי...אני נלחמת חזרה....והגלגל חוזר למה שהיה לפני שנים. כאילו שום דבר לא השתנה ולא למדתי כלום. אני לא אומרת שאני נגד אישפוזים באופן כללי. אני מדברת עלי. ואני מכירה את עצמי הכי טוב מכולם. מקווה שהסברתי עצמי יותר טוב שלך מאיה הפרה
