מאיה ואלעד
אלעד שלי "שלי" ... מושג יחסי, אבל כך הרגשתי בכל אותן שניות, דקות, שעות, שקולך וצחוקך ליטפו את אוזני. גם כשקראת לי "רעה" "מניאקית" ו- "קקאית" זה כאילו אמרת – אני אוהב אותך. נכון שאהבה זה מושג מופשט שאין עליו תשובה חד משמעית, אבל אני מרגישה שאני אוהבת אותך. התאהבתי בשורות שנשלחו אלי בצט´ ואחכ´ בקול. איך אתה אומר לי: "אנחנו לא מדברים שיחות מי יודע מה ובכל זאת אני מתגעגע אליך, חושב עליך".......אבל בכל ה"מי יודע מה" הזה...שנראה כל כך סתמי ופשוט, שוחחנו על מיליון דברים. החל ממקור השמות שלנו והמשכנו לספרים, סרטים, כדורגל, כדורסל, אהבות ישנות וחדשות, מוסיקה, תעסוקה, עתיד, הורים, אחים, חברים, שתיה, סמים ואם היינו במידה מסוימת מאופקים, יענו..לא מסייברים
) זה כי לא רצינו לחלל את קדושת השיחה, שהרי איתך לא הייתי מפספסת את הדבר האמיתי. הדקות והשעות בהן ישבתי עטופה בשמיכה במרפסת של המחלקה ושוחחתי איתך, עם סיגריה דולקת על כסא גלגלים כי תש כוחי מלכת, כשחושך עוטף בחוץ והירח והכוכבים משמשים לי כתפאורה היו כל כך משמעותיות עבורי, שאפילו רינה האחות ויתרה על הצורך להלחם בי והבינה את ערכן. תמיד הרגשתי ברווזון מכוער ועם הבנים לא היתה ההופעה החיצונית חשובה. בעוד חברותי התעסקו באיך לתפוס בנים ולהתלבש יפה, אני השקעתי את מרצי בלטפס על עצים, שיחקתי כדורגל תקעתי מסמרים בקרשי הסוכה והייתי תולעת ספרים. אמא שלי היתה צועקת לי "איך את רוצה להיות רופאה עם חלוק לבן כשאת כל הזמן מתפלשת בבוץ?" רק בכיתה ט´ כשהבנים הציעו לי לשחק איתם, אבל לא כדורגל, הבנתי שאני לא. ביום שעמדתי על דעתי, ידעתי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה. החמלה והרצון להושיט יד לכל נזקק, האהבה שלי לילדים ותינוקות בעיקר, היו חלק מאופיי ועל כן טבעי היה לבחור במקצוע הרפואה. ידעתי גם כי אתמחה בגניקולוגיה ורפואת ילדים (כן, כן שתי התמחויות...היו לי שאיפות הא?) כי רחם האישה הוא אחד הדברים הכי מופלאים שיש - הוא מייצר חיים ואין אושר גדול יותר מאשר לעזור ולהביא את אותם חיים לאויר העולם. אתה מבין פשוש, גברים רבים מביטים על גוף האישה ככלי משחק, כשבעצם הוא כלי הקיבול הכי מדהים שיש ליצירת חיים על פני האדמה הזו..מספיק להביט בפניה של אישה שזה עתה עברה חויה כואבת של לידה ולראות את האופוריה שהיא נמצאת בה בשניה שהיא שומעת את בכיו הראשון של ילדה. ילד שמגיח לאויר העולם, הוא בן האנוש הכי טהור ואמיתי שיש. הוא מגיע עם נתוני בסיס גנטים, כל השאר תלוי בהוריו ובסביבה שהוא גדל בה. אז נכון שחלק מאותם ילדים זכים ומתוקים גדלים והופכים להיות חיות אדם שכל רצונם לשלוט ולהראות את כוחם, אבל זה כבר נושא לשיחה נרחבת יותר. השמים הם הדבר הכי אינסופי שיש. די להעיף בהם מבט ולא חשוב באיזו עונה ולראות אלו צבעים מטריפים יש בהם, במיוחד בשעות בין הערביים. העננים על צורותיהם השונות. השמש שמחממת את האדמה ותורמת את חלקה ביצירת חיים, הירח שהופך אותנו מטורפים בלילות רומנטיים של אהבה והכוכבים כמו בד קסום הופכים את השמיים לשמלת ערב אלגנטית ומדהימה. כשהבטתי בהם נעטפתי ברוגע לא מוסבר. קינאתי בצפורים שדאו במרחבן ותמיד היתה לי הרגשה שמישהו בכל זאת מביט עלי משם. הים ההפכפף גם הוא נמנה על אהבותי, יכולתי לטייל בו שעות על גבי שעות. לא הפריע לי החול הדק והדביק. פעם ציבעו כחול כמו השמים, רגוע ושלו כשרק לובן קצפו מתמזג עם קו החוף ולפעמים שחור, גועש, סוער ואימתני. מה מסתתר שם במעמקים? אלו חיים? כשדיברנו על מוסיקה סיפרת לי על פינק פלויד ומטליקה. את פינק פלויד הפסקתי לשמוע אחרי אלבומה...החומה. מטליקה לא דיברו אלי אף פעם. אולי בגלל העובדה שאני מתחברת למוסיקה יותר רגועה. היתה תקופה שג´נסיס היתה הלהקה המועדפת שלי. פיל קולינס, שהיה המתופף וכתב את מרבית שיריה, נחשב בעיני אחד המוסיקאים הטובים בעולם. שלמה ארצי התאים לתקופת לבנון עם ירח וריטה מתאימה בעיני לכל תקופה. היא משפריצה מיניות, עמוקה, דרמטית, היא מעניקה לכל שיר שהיא שרה נופך מיוחד. אני אוהבת לשמוע אותה יותר מאשר לצפות בה בהופעה. את הדיסק הראשון של אניגמה שמעתי פעם ראשונה אצל חברת הנפש שלי. מוסיקה מיסטית, חושנית, ווקלית משולבת עם אלקטרונית, שמדברת על לחזור לאני שלך. התחברתי אליה מיד בגלל העובדה שהיא לקחה אותי לשיוט בנהר עצום שעוטף אותך בשלווה, אירוטיקה ויופי מופלא. זו המוסיקה היחידה שאני מפעילה את עוצמת הרמקולים למקסימום, עוצמת עיניים ומתמזגת עם צליליה. ההתחברות שלנו מזכירה כל כך את ההתחברות שלי עם יריב, שאיתו, כבר לעולם לא תריב J)). יריב היה אז בתחילת דרכו המקצועית ועבד במשרד עורכי דין מהמכובדים והכבדים בארץ. נפגשנו בפאב והשמוק ניסה להתחיל איתי אבל עם הרבה קלאסה. הוא קנה לי משקה תוסס – קולה ליתר דיוק, כי שמע שאני לא שותה חריף, הביא אותו לשולחן שלי התישב עם הרבה בטחון עצמי ודפק את המשפט הכי מדהים שגבר יכול לומר לאישה. הוא אמר לי "אני מביט בך כבר למעלה משעה, בוחן כל תנועת פנים וגוף שלך ותוהה איך אלוהים ברא ייצור עדין ומושלם שכזה" הייתי כל כך נבוכה שלא יכולתי להוציא מילה חוץ מהחיוך הכי דבילי שיש......התחלנו לדבר, הכל זרם בשיא הטבעיות ולא פסקנו גם כשנשארתי ללא טרמפ חזרה הביתה כי כל חברי עזבו וגם כשגרשו אותנו בכוח כי רצו לסגור את הפאב. נסענו לחוף הים, אבל כבר בדרך לשם ידעתי שזה האיש שאני רוצה להיות איתו יותר מכל. (וברגע שאני מחליטה....הלך עליו )). האיש הזה גאון פשוטו כמשמעו, הוא מלא כרימון, פרפקציוניסט ואולי בשל כך מריבות אינסופיות היו מנת חלקנו ביום יום והן שגרמו לי לא לשתף אותו בשלבים הראשונים של המחלה, אז כבר הליכי הגירושין שלנו היו בשלב הסופי. הוא ירה לעברי חיצי רעל בגלל שגופי הלך ונחלש, על כי צבע עורי השתנה, על כי הפכתי שתקנית, אבל לא טרח לבדוק מדוע זה קורה. אני משערת שנקיפות המצפון ייסרו אותו כל חייו על שלא עמד לו כוחו לתמוך בי כשכבר ידע את האמת....כעסתי כעס רב, אבל לא נלחמתי. כי חשבתי ואני עדיין חושבת שדברים כאלה צריכים שיבואו מתוך האדם ולא מתוך מחויבות מטופשת. ואני יודעת שמתוך רגשות נקמה גרידא הסכמתי לתחנוניו לשהות במחיצתי בשבועות האחרונים. * * *המשך בהודעה הבאה
אלעד שלי "שלי" ... מושג יחסי, אבל כך הרגשתי בכל אותן שניות, דקות, שעות, שקולך וצחוקך ליטפו את אוזני. גם כשקראת לי "רעה" "מניאקית" ו- "קקאית" זה כאילו אמרת – אני אוהב אותך. נכון שאהבה זה מושג מופשט שאין עליו תשובה חד משמעית, אבל אני מרגישה שאני אוהבת אותך. התאהבתי בשורות שנשלחו אלי בצט´ ואחכ´ בקול. איך אתה אומר לי: "אנחנו לא מדברים שיחות מי יודע מה ובכל זאת אני מתגעגע אליך, חושב עליך".......אבל בכל ה"מי יודע מה" הזה...שנראה כל כך סתמי ופשוט, שוחחנו על מיליון דברים. החל ממקור השמות שלנו והמשכנו לספרים, סרטים, כדורגל, כדורסל, אהבות ישנות וחדשות, מוסיקה, תעסוקה, עתיד, הורים, אחים, חברים, שתיה, סמים ואם היינו במידה מסוימת מאופקים, יענו..לא מסייברים
) זה כי לא רצינו לחלל את קדושת השיחה, שהרי איתך לא הייתי מפספסת את הדבר האמיתי. הדקות והשעות בהן ישבתי עטופה בשמיכה במרפסת של המחלקה ושוחחתי איתך, עם סיגריה דולקת על כסא גלגלים כי תש כוחי מלכת, כשחושך עוטף בחוץ והירח והכוכבים משמשים לי כתפאורה היו כל כך משמעותיות עבורי, שאפילו רינה האחות ויתרה על הצורך להלחם בי והבינה את ערכן. תמיד הרגשתי ברווזון מכוער ועם הבנים לא היתה ההופעה החיצונית חשובה. בעוד חברותי התעסקו באיך לתפוס בנים ולהתלבש יפה, אני השקעתי את מרצי בלטפס על עצים, שיחקתי כדורגל תקעתי מסמרים בקרשי הסוכה והייתי תולעת ספרים. אמא שלי היתה צועקת לי "איך את רוצה להיות רופאה עם חלוק לבן כשאת כל הזמן מתפלשת בבוץ?" רק בכיתה ט´ כשהבנים הציעו לי לשחק איתם, אבל לא כדורגל, הבנתי שאני לא. ביום שעמדתי על דעתי, ידעתי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה. החמלה והרצון להושיט יד לכל נזקק, האהבה שלי לילדים ותינוקות בעיקר, היו חלק מאופיי ועל כן טבעי היה לבחור במקצוע הרפואה. ידעתי גם כי אתמחה בגניקולוגיה ורפואת ילדים (כן, כן שתי התמחויות...היו לי שאיפות הא?) כי רחם האישה הוא אחד הדברים הכי מופלאים שיש - הוא מייצר חיים ואין אושר גדול יותר מאשר לעזור ולהביא את אותם חיים לאויר העולם. אתה מבין פשוש, גברים רבים מביטים על גוף האישה ככלי משחק, כשבעצם הוא כלי הקיבול הכי מדהים שיש ליצירת חיים על פני האדמה הזו..מספיק להביט בפניה של אישה שזה עתה עברה חויה כואבת של לידה ולראות את האופוריה שהיא נמצאת בה בשניה שהיא שומעת את בכיו הראשון של ילדה. ילד שמגיח לאויר העולם, הוא בן האנוש הכי טהור ואמיתי שיש. הוא מגיע עם נתוני בסיס גנטים, כל השאר תלוי בהוריו ובסביבה שהוא גדל בה. אז נכון שחלק מאותם ילדים זכים ומתוקים גדלים והופכים להיות חיות אדם שכל רצונם לשלוט ולהראות את כוחם, אבל זה כבר נושא לשיחה נרחבת יותר. השמים הם הדבר הכי אינסופי שיש. די להעיף בהם מבט ולא חשוב באיזו עונה ולראות אלו צבעים מטריפים יש בהם, במיוחד בשעות בין הערביים. העננים על צורותיהם השונות. השמש שמחממת את האדמה ותורמת את חלקה ביצירת חיים, הירח שהופך אותנו מטורפים בלילות רומנטיים של אהבה והכוכבים כמו בד קסום הופכים את השמיים לשמלת ערב אלגנטית ומדהימה. כשהבטתי בהם נעטפתי ברוגע לא מוסבר. קינאתי בצפורים שדאו במרחבן ותמיד היתה לי הרגשה שמישהו בכל זאת מביט עלי משם. הים ההפכפף גם הוא נמנה על אהבותי, יכולתי לטייל בו שעות על גבי שעות. לא הפריע לי החול הדק והדביק. פעם ציבעו כחול כמו השמים, רגוע ושלו כשרק לובן קצפו מתמזג עם קו החוף ולפעמים שחור, גועש, סוער ואימתני. מה מסתתר שם במעמקים? אלו חיים? כשדיברנו על מוסיקה סיפרת לי על פינק פלויד ומטליקה. את פינק פלויד הפסקתי לשמוע אחרי אלבומה...החומה. מטליקה לא דיברו אלי אף פעם. אולי בגלל העובדה שאני מתחברת למוסיקה יותר רגועה. היתה תקופה שג´נסיס היתה הלהקה המועדפת שלי. פיל קולינס, שהיה המתופף וכתב את מרבית שיריה, נחשב בעיני אחד המוסיקאים הטובים בעולם. שלמה ארצי התאים לתקופת לבנון עם ירח וריטה מתאימה בעיני לכל תקופה. היא משפריצה מיניות, עמוקה, דרמטית, היא מעניקה לכל שיר שהיא שרה נופך מיוחד. אני אוהבת לשמוע אותה יותר מאשר לצפות בה בהופעה. את הדיסק הראשון של אניגמה שמעתי פעם ראשונה אצל חברת הנפש שלי. מוסיקה מיסטית, חושנית, ווקלית משולבת עם אלקטרונית, שמדברת על לחזור לאני שלך. התחברתי אליה מיד בגלל העובדה שהיא לקחה אותי לשיוט בנהר עצום שעוטף אותך בשלווה, אירוטיקה ויופי מופלא. זו המוסיקה היחידה שאני מפעילה את עוצמת הרמקולים למקסימום, עוצמת עיניים ומתמזגת עם צליליה. ההתחברות שלנו מזכירה כל כך את ההתחברות שלי עם יריב, שאיתו, כבר לעולם לא תריב J)). יריב היה אז בתחילת דרכו המקצועית ועבד במשרד עורכי דין מהמכובדים והכבדים בארץ. נפגשנו בפאב והשמוק ניסה להתחיל איתי אבל עם הרבה קלאסה. הוא קנה לי משקה תוסס – קולה ליתר דיוק, כי שמע שאני לא שותה חריף, הביא אותו לשולחן שלי התישב עם הרבה בטחון עצמי ודפק את המשפט הכי מדהים שגבר יכול לומר לאישה. הוא אמר לי "אני מביט בך כבר למעלה משעה, בוחן כל תנועת פנים וגוף שלך ותוהה איך אלוהים ברא ייצור עדין ומושלם שכזה" הייתי כל כך נבוכה שלא יכולתי להוציא מילה חוץ מהחיוך הכי דבילי שיש......התחלנו לדבר, הכל זרם בשיא הטבעיות ולא פסקנו גם כשנשארתי ללא טרמפ חזרה הביתה כי כל חברי עזבו וגם כשגרשו אותנו בכוח כי רצו לסגור את הפאב. נסענו לחוף הים, אבל כבר בדרך לשם ידעתי שזה האיש שאני רוצה להיות איתו יותר מכל. (וברגע שאני מחליטה....הלך עליו )). האיש הזה גאון פשוטו כמשמעו, הוא מלא כרימון, פרפקציוניסט ואולי בשל כך מריבות אינסופיות היו מנת חלקנו ביום יום והן שגרמו לי לא לשתף אותו בשלבים הראשונים של המחלה, אז כבר הליכי הגירושין שלנו היו בשלב הסופי. הוא ירה לעברי חיצי רעל בגלל שגופי הלך ונחלש, על כי צבע עורי השתנה, על כי הפכתי שתקנית, אבל לא טרח לבדוק מדוע זה קורה. אני משערת שנקיפות המצפון ייסרו אותו כל חייו על שלא עמד לו כוחו לתמוך בי כשכבר ידע את האמת....כעסתי כעס רב, אבל לא נלחמתי. כי חשבתי ואני עדיין חושבת שדברים כאלה צריכים שיבואו מתוך האדם ולא מתוך מחויבות מטופשת. ואני יודעת שמתוך רגשות נקמה גרידא הסכמתי לתחנוניו לשהות במחיצתי בשבועות האחרונים. * * *המשך בהודעה הבאה
