מאז שהוא נהרג
מאז שהוא נהרג, לפעמים אני מוצאת את עצמי חושבת עליך סתם ככה באמצע היום, כאילו חולמת בהקיץ. מאז שהוא נהרג, החיים התחלקו לשניים, והחלק השני אף פעם לא ישתווה לראשון. מאז שהוא נהרג, כששואלים אותי כמה אחים יש לי אני לא יודעת מה לענות, ואני עדיין לא יודעת מה להגיד כששואלים אותי אם אני הבכורה או האמצעית. מאז שהוא נהרג, לבנון היא לא סתם ארץ והר הרצל זה לא רק המקום שבו רבין והרצל קבורים. מאז שהוא נהרג, כל פעם שאני שומעת את "אני חייל ואל תבכי ילדה", אני מחייכת חיוך עצוב, ואת "חום יולי אוגוסט" אני בכלל לא יכולה לשמוע, אני ישר מעבירה תחנה. מאז שהוא נהרג, אני שונאת באופן קבוע את התאריך הזה באוקטובר, את היום של האזכרה, היום הולדת שלו ויום הזכרון. מאז שהוא נהרג, כל פעם שמישהו מנגן בגיטרה אני חושבת על איך הוא היה מנגן את השיר הזה, או כל שיר אחר, ואיך הוא היה מוכשר. מאז שהוא נהרג, אין דבר כזה שמחה אמיתית, כי הכל מהול בכל כך הרבה עצב, כשהוא לא כאן. מאז שהוא נהרג, לפעמים אני חושבת ששכחתי איך לשמוח ולפעמים אני חושבת שאני כבר לא יודעת לבכות. מאז שהוא נהרג, אני נאחזת בכל זכרון שיש לי ממנו, ונלחמת עם הזמן שלא יטשטש לי גם אותם. מאז שהוא נהרג, לפעמים אני בוכה סתם בלי סיבה, אבל זה אף פעם לא בגללו. כי כבר עבר הרבה זמן מאז שהוא נהרג. מאז שהוא נהרג, אני לא הייתי באף הלוויה צבאית. כי אני נשבעתי אז, בגיל 12, לא ללכת אליהן יותר. מאז שהוא נהרג, גם בן דוד שלי נהרג, וגם שתי הסבתות מתו, והוא בכלל לא היה כאן כשכל זה קרה. הוא בכלל לא יודע. מאז שהוא נהרג, אני סיימתי בי"ס והתגייסתי והוא לא היה שם, הוא אף פעם לא יהיה שם יותר. מאז שהוא נהרג, אני ממשיכה לגדול והוא כבר לא, ועכשיו שנינו בני 19, אבל הוא גדול ממני ב-7 שנים. מאז שהוא נהרג, הכאב והגעגוע הם חלק מהיום יום, ועם זה כבר למדתי לחיות. מאז שהוא נהרג, כבר עברו כמעט 7 שנים- ואני עדיין לא יודעת איך להמשיך לחיים שלמים בלעדיו. מאז שהוא נהרג, כשאני שומעת שירים כמו "מחכה לו שיבוא, מחכה לו שיבוא ויציל אותך..", או "תמיד יחכו לך", אני מיד חושבת עליו, למרות שכבר מזמן הפסקתי לחכות. אז למה גם זה מזכיר לי אותו? מאז שהוא נהרג, אני רוצה להאמין שאני בן אדם טוב יותר ממה שהייתי, ושמכאב אפשר גם לצמוח, ומהמוות שלו אני יכולה גם ללמוד על החיים. מאז שהוא נהרג, לפעמים אני מדברת איתו בראש שלי, וכותבת לו, למרות שאני לא באמת מאמינה שהוא נמצא שם, איפשהו. מאז שהוא נהרג, לפעמים אני רוצה להתחיל כל משפט שאני אומרת ב"מאז שהוא נהרג", כי זה בעצם מסכם את הכל, אבל אני אף פעם לא עושה את זה, אני אף פעם לא מדברת עליו. מאז שהוא נהרג, כבר כמעט 7 שנים, אני לא נותנת לו ללכת. אני לא משחררת אותו, ואותי.
מאז שהוא נהרג, לפעמים אני מוצאת את עצמי חושבת עליך סתם ככה באמצע היום, כאילו חולמת בהקיץ. מאז שהוא נהרג, החיים התחלקו לשניים, והחלק השני אף פעם לא ישתווה לראשון. מאז שהוא נהרג, כששואלים אותי כמה אחים יש לי אני לא יודעת מה לענות, ואני עדיין לא יודעת מה להגיד כששואלים אותי אם אני הבכורה או האמצעית. מאז שהוא נהרג, לבנון היא לא סתם ארץ והר הרצל זה לא רק המקום שבו רבין והרצל קבורים. מאז שהוא נהרג, כל פעם שאני שומעת את "אני חייל ואל תבכי ילדה", אני מחייכת חיוך עצוב, ואת "חום יולי אוגוסט" אני בכלל לא יכולה לשמוע, אני ישר מעבירה תחנה. מאז שהוא נהרג, אני שונאת באופן קבוע את התאריך הזה באוקטובר, את היום של האזכרה, היום הולדת שלו ויום הזכרון. מאז שהוא נהרג, כל פעם שמישהו מנגן בגיטרה אני חושבת על איך הוא היה מנגן את השיר הזה, או כל שיר אחר, ואיך הוא היה מוכשר. מאז שהוא נהרג, אין דבר כזה שמחה אמיתית, כי הכל מהול בכל כך הרבה עצב, כשהוא לא כאן. מאז שהוא נהרג, לפעמים אני חושבת ששכחתי איך לשמוח ולפעמים אני חושבת שאני כבר לא יודעת לבכות. מאז שהוא נהרג, אני נאחזת בכל זכרון שיש לי ממנו, ונלחמת עם הזמן שלא יטשטש לי גם אותם. מאז שהוא נהרג, לפעמים אני בוכה סתם בלי סיבה, אבל זה אף פעם לא בגללו. כי כבר עבר הרבה זמן מאז שהוא נהרג. מאז שהוא נהרג, אני לא הייתי באף הלוויה צבאית. כי אני נשבעתי אז, בגיל 12, לא ללכת אליהן יותר. מאז שהוא נהרג, גם בן דוד שלי נהרג, וגם שתי הסבתות מתו, והוא בכלל לא היה כאן כשכל זה קרה. הוא בכלל לא יודע. מאז שהוא נהרג, אני סיימתי בי"ס והתגייסתי והוא לא היה שם, הוא אף פעם לא יהיה שם יותר. מאז שהוא נהרג, אני ממשיכה לגדול והוא כבר לא, ועכשיו שנינו בני 19, אבל הוא גדול ממני ב-7 שנים. מאז שהוא נהרג, הכאב והגעגוע הם חלק מהיום יום, ועם זה כבר למדתי לחיות. מאז שהוא נהרג, כבר עברו כמעט 7 שנים- ואני עדיין לא יודעת איך להמשיך לחיים שלמים בלעדיו. מאז שהוא נהרג, כשאני שומעת שירים כמו "מחכה לו שיבוא, מחכה לו שיבוא ויציל אותך..", או "תמיד יחכו לך", אני מיד חושבת עליו, למרות שכבר מזמן הפסקתי לחכות. אז למה גם זה מזכיר לי אותו? מאז שהוא נהרג, אני רוצה להאמין שאני בן אדם טוב יותר ממה שהייתי, ושמכאב אפשר גם לצמוח, ומהמוות שלו אני יכולה גם ללמוד על החיים. מאז שהוא נהרג, לפעמים אני מדברת איתו בראש שלי, וכותבת לו, למרות שאני לא באמת מאמינה שהוא נמצא שם, איפשהו. מאז שהוא נהרג, לפעמים אני רוצה להתחיל כל משפט שאני אומרת ב"מאז שהוא נהרג", כי זה בעצם מסכם את הכל, אבל אני אף פעם לא עושה את זה, אני אף פעם לא מדברת עליו. מאז שהוא נהרג, כבר כמעט 7 שנים, אני לא נותנת לו ללכת. אני לא משחררת אותו, ואותי.
