מאוכזבת...
אני מאוכזבת לגמרי מהחיים שלי, שהם לא בדיוק חיים אלא קיום... אין לי עם מי לצאת בימי שישי, אני לא מנהלת אורח חיים כמו של צעירה בגילי- 21. בזמן שכל האנשים בגילי יוצאים, מבלים, נהנים מהשנים הטובות בחייהם אני "מבלה" את רוב זמני בבית וזה כי אין לי עם מי לצאת. וכשמתמזל מזלי ויש לי הזדמנות לצאת אין לי פתאום חשק... ככה אני מעבירה את שנות ה- 20 שלי. מעניין מה יהיה איתי בגיל 30... לא חושבת שאני אתחתן כי במצב של עכשיו זה נראה לי חלומי... אין לי חבר, אף פעם לא היה לי חבר רציני, כזה שאפשר לצאת איתו, שאוהב, שדואג. היול י אנשים שרצו אותי ואני לא רציתי אותם... אז אולי אני אשמה. אבל למה להאשים את עצמי, הרי אם הייתי יוצאת איתם הייתי אומללה בדיוק כמו עכשיו... עבודה אין לי , פיטרו אותי מ-2 עבודות יחידות שעבדתי בהן בחיים שלי. אני משוחררת די טריה מהצבא... החים שלי ממש בזבל, אני מרגישה שאני מזדקנת מהר. לא ככה חשבתי שהחיים שלי יראו בגיל הזה... זה נורא מדכא לפעמים. כבר חשבתי שהנה אני משלימה עם המצב הזה אבל בשישי הזה כל כך רציתי לצאת... לעשות משהו שונה ומעניין ולא היה עם מי. בזמן שבחורות בגילי יוצאות לדייטים או מקיימות קשר אני יושבת בבית ו"מחכה לטוב". ואני מבקשת לא להציע לי ללכת לחוגים כדי להכיר אנשים. יש לי אנשים שאני מכירה, שלוש חברות, אבל הן לא יוצאות ואין מה לסמוך עליהם בקטע הזה. לאחת מהן יש חבר, השיים האחרות מחוזרות בטירוף. ואני מרגישה בחורה בלאי... ממש ככה. לא יודעת כבר מה לעשות, מרוב ייאוש אין לי כבר תקווה... אני מרגישה שהזמן עובר וכלום לא משתנה...
אני מאוכזבת לגמרי מהחיים שלי, שהם לא בדיוק חיים אלא קיום... אין לי עם מי לצאת בימי שישי, אני לא מנהלת אורח חיים כמו של צעירה בגילי- 21. בזמן שכל האנשים בגילי יוצאים, מבלים, נהנים מהשנים הטובות בחייהם אני "מבלה" את רוב זמני בבית וזה כי אין לי עם מי לצאת. וכשמתמזל מזלי ויש לי הזדמנות לצאת אין לי פתאום חשק... ככה אני מעבירה את שנות ה- 20 שלי. מעניין מה יהיה איתי בגיל 30... לא חושבת שאני אתחתן כי במצב של עכשיו זה נראה לי חלומי... אין לי חבר, אף פעם לא היה לי חבר רציני, כזה שאפשר לצאת איתו, שאוהב, שדואג. היול י אנשים שרצו אותי ואני לא רציתי אותם... אז אולי אני אשמה. אבל למה להאשים את עצמי, הרי אם הייתי יוצאת איתם הייתי אומללה בדיוק כמו עכשיו... עבודה אין לי , פיטרו אותי מ-2 עבודות יחידות שעבדתי בהן בחיים שלי. אני משוחררת די טריה מהצבא... החים שלי ממש בזבל, אני מרגישה שאני מזדקנת מהר. לא ככה חשבתי שהחיים שלי יראו בגיל הזה... זה נורא מדכא לפעמים. כבר חשבתי שהנה אני משלימה עם המצב הזה אבל בשישי הזה כל כך רציתי לצאת... לעשות משהו שונה ומעניין ולא היה עם מי. בזמן שבחורות בגילי יוצאות לדייטים או מקיימות קשר אני יושבת בבית ו"מחכה לטוב". ואני מבקשת לא להציע לי ללכת לחוגים כדי להכיר אנשים. יש לי אנשים שאני מכירה, שלוש חברות, אבל הן לא יוצאות ואין מה לסמוך עליהם בקטע הזה. לאחת מהן יש חבר, השיים האחרות מחוזרות בטירוף. ואני מרגישה בחורה בלאי... ממש ככה. לא יודעת כבר מה לעשות, מרוב ייאוש אין לי כבר תקווה... אני מרגישה שהזמן עובר וכלום לא משתנה...