הנוסע השמיני
New member
מאגי, בקשת עוד סיפור, נוסטלגיה...
...אמיתית, שוב, זה כבר פורסם ב 40 פלוס...לפני הרבה זמן... הסכיתו ושמעו, סיפור אמיתי, לא יודע אייך לשכנע אתכם, אבל בהן צדקי נשבע, הוא אמיתי. אז נמשיך……. מדובר בשנות השבעים, ככה באמצע, בעיר במרכז הארץ, ככה באמצע, אני ילד בן 9-10 לערך, אולי יותר. יש לי שכנים, זוג צעיר, הוא טייס בקבע, היא בלונדינית וזה מספיק!!! גרנו בבניין הגבוהה ביותר באזור שאף אחד לא גר מעלינו. 4 קומות בלבד. בקומה הרביעית הסיפור נוצר. היה לנו ארון חשמל בקומה, והגג בחדר מדרגות היה עם מעין הגבהה כזו, שניתן לאדם מבוגר לעבור דרכה עליו. דהיינו עם סולם זה אפשרי בהחלט, כל מתקני דודי השמש והאנטנות היו עולים ככה עליו. חברי ואני היינו עולים ע"י כך שבפתיחת ארון החשמל, נוצרה מדרגה "טבעית" בקיר ואז יש רצף תמיכות מהרצפה לגג, הרצפה, מעקה, לוח חשמל, המסגרת של לוח החשמל, מתיחה בידיים ואתה למעלה כמו קוף. משקיף על הסביבה והשכנים. יום אחד באביב, כמו שבשנות השבעים הם היו, לא כמו היום. גיליתי בחזרתי מהבית ספר כסא העומד מול לוח החשמל והדלת שלו פתוחה, ישירות הבנתי שמדובר במישהו שעלה למעלה לצורך שיפוצים, ככה חשבתי בתחילה. עליתי למעלה לבדוק, סקרנות ילדותית גרידא, מה הופתעתי כאשר גיליתי שעל הגג אין שום שיפוצים ותיקונים, אלא שמיכה פרוסה, עליה שוכבת אישה לכל אורכה. והיא מוכרת לי מאוד. למה היה לי קשה לזהות אותה? בגלל השמש שסנוורה אותי? לא!!! בגלל שהייתי רחוק? לא!!! בגלל שהיא הייתה משהיא שלא מכיר? לא!!! בגלל שהיא הייתה בלי בגדים!!! אבל בלי!!! הסתנוורתי רק מזה!!! זאת הייתה השכנה שלי שגרה מול הדלת שלנו, היא גבוהה, תמירה, שזופה, בלונדינית היא "אלה יוונית" ואני הנער שרואה את תפארת מולי בכל הדרה שרועה ללא ניע, נשימתי נעתקה, ליבי הלם בחוזקה, האמת ? פחדתי מעצמת הערום שלה, זאת הייתה עוצמה של מי ששמה קצוץ על כולם. התאהבתי בה מיד. אבל בגיל ההוא, כשאוהבים אז מציקים, אז מה עשיתי? מובן מעליו, הזזתי את הכסא רחוק מהארון חשמל, וידעתי שהיא תתעצבן, וכמה יפות הן הנשים כמוה המתעצבנות, אש אלוהית מתפרצת מהן, הו כמה שרציתי לראות זאת, אך כמובן שהסתגרתי בבית והמתנתי וככה כמה שבועות בצעתי את התעלול, אבל פחדתי לעלות שוב לצפות ביופייה המשכר, פחדתי. לא יודע למה? פחדתי. ואז יום אחד, זה קרה. היא עשתה לי מארב. תפסה אותי, היא לא הייתה למעלה כמו שחשבתי, היא הציבה הכסא, אך הייתה בביתה. הקשיבה לצעדי, לגרירת הכסא, ואז פרצה כמו חץ מקשת לעברי מביתה, אחזה בי בחוזקה, אבל לא היה כעס בפניה, רק חיוך של מי ש"זכתה" במשחק. אכן כך זה היה, היא תפסה את ה"גנב". והתחילה בחקירה, למה? אייך? וכד´. אז מה קרה? היא עלתה על הכסא, הציבה רגל לתוך ארון החשמל ורגל על הכסא ובפיסוק זהה לא היה מקום לדמיון. תתארו לכם את המצב הבא: אני הנמוך ממנה, עומד מתחתיה, היא עם פיסוק ברגליה מעלי, והמראה? המראה, לא מן העולם הזה. היא לובשת תחתון שהוא רשת, אתם מבינים, יש יותר "חורים" מאשר בד. כמו הסלים שמכרו אז בשוק, סלים מרשת כאלה, אתם זוכרים? ושיער הערווה מבצבץ ממנו ויותר מזה כבר לא העזתי לזכור, אבל בטח שראיתי את כל האנטומיה המופלאה. והיא עומדת ונואמת, ונואמת ואני זוכר רק את השיער ומה שעוד שם, אני זוכר את צבע תחתון הרשת, כמובן, בטח שניחשתם, אדום. ואני כנקמה על ההטפה, סיפרתי לחבר´ה הגדולים בבניין בני השש עשרה ומעלה, לאחים הגדולים של חברי. ואז יום אחד אני עולה לביתי, שוב הכסא שם, אבל יש תוספת, יש סולם. רגע, רגע. סולם? הרי מי שלוקח סולם, לא צריך כסא!!! כנראה ששני אנשים עלו בשני אופנים לגג. אני עולה לגג בסולם. מה אני רואה? השכנה שלי שרועה על הסמיכה, בשיא בשלותה, ואילו ממול מאחורי מבנה דודי החשמל, מאחורי הקיר, מציצים עליה חברי, אחיו בן השש עשרה ואביהם, אביהם החרמן עלה יחד אתם להציץ על האישה האדירה הזו, להשחית את יופייה בעיניהם המכוערות, שמנם המדבלל. כמה הצטערתי על שספרתי לכולם. כי מרגע זה, היא כבר לא "שלי". ירדתי בוש ונכלם. בהזדמנות הראשונה שפגשתי בה לבד, ספרתי לה על ההצצה, על גזלת פרטיות. היא חייכה כמו תמיד, ליטפה את ראשי, אמרה שהיא יודעת כבר, כל השכונה מדברת על זה, כולל השכנות. כנראה שלא רק הפה שלי עבד שעות נוספות, גם משפחת החרמנים תרמה לעניין. פעם אחת, שיחקנו "סטנגה" מתחת לבניין, הכדור היגיע עליה, היא תפסה אותו, הרימה אותו מול חזה, הניפה את רגלה החטובה עם הפלטפורמות הגבוהות, ובעטה כמו שוער כדורגל. היא הייתה יצירת מופת, יצירה מוסיקלית של תנועות גוף מושלמות. חן נשי בפעילות גברית. הכדור התעופף מעבר למגרש החניה, עבר לרחוב, כמעט פגע בחלון מכונית עוברת. עצרנו את נשמתנו, בהביטנו על הבעיטה והיא צעקה לי בשובבות, "זה בגלל שאתה מציץ עלי וסחבת את כל השכונה לגג" וצחקה בכל רם. התקרבתי אליה, היא משכה בלחיי כאילו שהייתי בנה הסורר. אני אהבתי אותה אהבת נפש. בסוף השנה בעלה עבר לבסיס אחר, היא נעלמה מחיי לתמיד. היא הייתה האישה הראשונה שראיתי בעירום, בהיותי כילד עם הכרה מה זה גוף. כל פעם כאשר אני רואה בעיטות שוער בכדורגל, אני חושב עליה, על מה שראיתי. ואני חושב, אין יותר אביב 1973, אין יותר, פלטפורמות, אין משקפי שמש ענקיות, אין גופיות דקות על החזה, חצאיות מיני זעירות. אין את התמימות של אז, של מדינה צעירה בת 25 שנים בלבד. גם האנשים אז היו עם רוח צעירה כמוה. הנוסע השמיני מזכיר לאלו שחיו אז כנערים, לא היה רב בריח, לא היו מפתחות כפולים, כולם שמרו את המפתחות בארונות חשמל, שחקנו מחבואים עד אחרי חצות, היה ערוץ אחד בלבד, השתתפנו בארוויזיון. כן, מלחמת "יום כיפור" הייתה באוקטובר ובעלה בטח עבר תקופה לא קלה. גם אנחנו, אבי נלחם בסיני, כי התמימות נעלמה מאז. התבגרנו. אני מתגעגע ל אביב וקיץ 1973. אתם גם?
...אמיתית, שוב, זה כבר פורסם ב 40 פלוס...לפני הרבה זמן... הסכיתו ושמעו, סיפור אמיתי, לא יודע אייך לשכנע אתכם, אבל בהן צדקי נשבע, הוא אמיתי. אז נמשיך……. מדובר בשנות השבעים, ככה באמצע, בעיר במרכז הארץ, ככה באמצע, אני ילד בן 9-10 לערך, אולי יותר. יש לי שכנים, זוג צעיר, הוא טייס בקבע, היא בלונדינית וזה מספיק!!! גרנו בבניין הגבוהה ביותר באזור שאף אחד לא גר מעלינו. 4 קומות בלבד. בקומה הרביעית הסיפור נוצר. היה לנו ארון חשמל בקומה, והגג בחדר מדרגות היה עם מעין הגבהה כזו, שניתן לאדם מבוגר לעבור דרכה עליו. דהיינו עם סולם זה אפשרי בהחלט, כל מתקני דודי השמש והאנטנות היו עולים ככה עליו. חברי ואני היינו עולים ע"י כך שבפתיחת ארון החשמל, נוצרה מדרגה "טבעית" בקיר ואז יש רצף תמיכות מהרצפה לגג, הרצפה, מעקה, לוח חשמל, המסגרת של לוח החשמל, מתיחה בידיים ואתה למעלה כמו קוף. משקיף על הסביבה והשכנים. יום אחד באביב, כמו שבשנות השבעים הם היו, לא כמו היום. גיליתי בחזרתי מהבית ספר כסא העומד מול לוח החשמל והדלת שלו פתוחה, ישירות הבנתי שמדובר במישהו שעלה למעלה לצורך שיפוצים, ככה חשבתי בתחילה. עליתי למעלה לבדוק, סקרנות ילדותית גרידא, מה הופתעתי כאשר גיליתי שעל הגג אין שום שיפוצים ותיקונים, אלא שמיכה פרוסה, עליה שוכבת אישה לכל אורכה. והיא מוכרת לי מאוד. למה היה לי קשה לזהות אותה? בגלל השמש שסנוורה אותי? לא!!! בגלל שהייתי רחוק? לא!!! בגלל שהיא הייתה משהיא שלא מכיר? לא!!! בגלל שהיא הייתה בלי בגדים!!! אבל בלי!!! הסתנוורתי רק מזה!!! זאת הייתה השכנה שלי שגרה מול הדלת שלנו, היא גבוהה, תמירה, שזופה, בלונדינית היא "אלה יוונית" ואני הנער שרואה את תפארת מולי בכל הדרה שרועה ללא ניע, נשימתי נעתקה, ליבי הלם בחוזקה, האמת ? פחדתי מעצמת הערום שלה, זאת הייתה עוצמה של מי ששמה קצוץ על כולם. התאהבתי בה מיד. אבל בגיל ההוא, כשאוהבים אז מציקים, אז מה עשיתי? מובן מעליו, הזזתי את הכסא רחוק מהארון חשמל, וידעתי שהיא תתעצבן, וכמה יפות הן הנשים כמוה המתעצבנות, אש אלוהית מתפרצת מהן, הו כמה שרציתי לראות זאת, אך כמובן שהסתגרתי בבית והמתנתי וככה כמה שבועות בצעתי את התעלול, אבל פחדתי לעלות שוב לצפות ביופייה המשכר, פחדתי. לא יודע למה? פחדתי. ואז יום אחד, זה קרה. היא עשתה לי מארב. תפסה אותי, היא לא הייתה למעלה כמו שחשבתי, היא הציבה הכסא, אך הייתה בביתה. הקשיבה לצעדי, לגרירת הכסא, ואז פרצה כמו חץ מקשת לעברי מביתה, אחזה בי בחוזקה, אבל לא היה כעס בפניה, רק חיוך של מי ש"זכתה" במשחק. אכן כך זה היה, היא תפסה את ה"גנב". והתחילה בחקירה, למה? אייך? וכד´. אז מה קרה? היא עלתה על הכסא, הציבה רגל לתוך ארון החשמל ורגל על הכסא ובפיסוק זהה לא היה מקום לדמיון. תתארו לכם את המצב הבא: אני הנמוך ממנה, עומד מתחתיה, היא עם פיסוק ברגליה מעלי, והמראה? המראה, לא מן העולם הזה. היא לובשת תחתון שהוא רשת, אתם מבינים, יש יותר "חורים" מאשר בד. כמו הסלים שמכרו אז בשוק, סלים מרשת כאלה, אתם זוכרים? ושיער הערווה מבצבץ ממנו ויותר מזה כבר לא העזתי לזכור, אבל בטח שראיתי את כל האנטומיה המופלאה. והיא עומדת ונואמת, ונואמת ואני זוכר רק את השיער ומה שעוד שם, אני זוכר את צבע תחתון הרשת, כמובן, בטח שניחשתם, אדום. ואני כנקמה על ההטפה, סיפרתי לחבר´ה הגדולים בבניין בני השש עשרה ומעלה, לאחים הגדולים של חברי. ואז יום אחד אני עולה לביתי, שוב הכסא שם, אבל יש תוספת, יש סולם. רגע, רגע. סולם? הרי מי שלוקח סולם, לא צריך כסא!!! כנראה ששני אנשים עלו בשני אופנים לגג. אני עולה לגג בסולם. מה אני רואה? השכנה שלי שרועה על הסמיכה, בשיא בשלותה, ואילו ממול מאחורי מבנה דודי החשמל, מאחורי הקיר, מציצים עליה חברי, אחיו בן השש עשרה ואביהם, אביהם החרמן עלה יחד אתם להציץ על האישה האדירה הזו, להשחית את יופייה בעיניהם המכוערות, שמנם המדבלל. כמה הצטערתי על שספרתי לכולם. כי מרגע זה, היא כבר לא "שלי". ירדתי בוש ונכלם. בהזדמנות הראשונה שפגשתי בה לבד, ספרתי לה על ההצצה, על גזלת פרטיות. היא חייכה כמו תמיד, ליטפה את ראשי, אמרה שהיא יודעת כבר, כל השכונה מדברת על זה, כולל השכנות. כנראה שלא רק הפה שלי עבד שעות נוספות, גם משפחת החרמנים תרמה לעניין. פעם אחת, שיחקנו "סטנגה" מתחת לבניין, הכדור היגיע עליה, היא תפסה אותו, הרימה אותו מול חזה, הניפה את רגלה החטובה עם הפלטפורמות הגבוהות, ובעטה כמו שוער כדורגל. היא הייתה יצירת מופת, יצירה מוסיקלית של תנועות גוף מושלמות. חן נשי בפעילות גברית. הכדור התעופף מעבר למגרש החניה, עבר לרחוב, כמעט פגע בחלון מכונית עוברת. עצרנו את נשמתנו, בהביטנו על הבעיטה והיא צעקה לי בשובבות, "זה בגלל שאתה מציץ עלי וסחבת את כל השכונה לגג" וצחקה בכל רם. התקרבתי אליה, היא משכה בלחיי כאילו שהייתי בנה הסורר. אני אהבתי אותה אהבת נפש. בסוף השנה בעלה עבר לבסיס אחר, היא נעלמה מחיי לתמיד. היא הייתה האישה הראשונה שראיתי בעירום, בהיותי כילד עם הכרה מה זה גוף. כל פעם כאשר אני רואה בעיטות שוער בכדורגל, אני חושב עליה, על מה שראיתי. ואני חושב, אין יותר אביב 1973, אין יותר, פלטפורמות, אין משקפי שמש ענקיות, אין גופיות דקות על החזה, חצאיות מיני זעירות. אין את התמימות של אז, של מדינה צעירה בת 25 שנים בלבד. גם האנשים אז היו עם רוח צעירה כמוה. הנוסע השמיני מזכיר לאלו שחיו אז כנערים, לא היה רב בריח, לא היו מפתחות כפולים, כולם שמרו את המפתחות בארונות חשמל, שחקנו מחבואים עד אחרי חצות, היה ערוץ אחד בלבד, השתתפנו בארוויזיון. כן, מלחמת "יום כיפור" הייתה באוקטובר ובעלה בטח עבר תקופה לא קלה. גם אנחנו, אבי נלחם בסיני, כי התמימות נעלמה מאז. התבגרנו. אני מתגעגע ל אביב וקיץ 1973. אתם גם?
