shimongreg
New member
מאבק ממושך
שלום אני חדש כמו שבטח הבנתם וברצוני לשפוך קצת את הלב. אני בחור בן 24 ואמי נפטרה לפני כ-3 שנים. הקשר בינינו היה מאוד חזק. הבית שלפני מותה היה מפולג, ההורים לא הסתדרו, אבי אדם קשה ופשוט ואמי הייתה אדם נוח ומאוד חכם. אני ואמי מאוד התחברנו עם השנים והיינו חברים טובים אחד לשני, אבי לא מרגיש חיבור איתי ומאז מותה דבר לא השתנה בעניין החיבור -כנראה שיש דברים שלא יכולים להשתנות... אני מעריף שע"פ סגנון הכתיבה שלי תחשבו שכבר התגברתי, הלוואי... ביומיום שלי אני מדחיק כמה שאפשר את האבדן, הדבר עולה בעיקר בלילה, הלילות, האלה שאנחנו עם עצמנו ובת הזוג ישנה ובסוף זה אני ועצמי. אני לא שכחתי ולא אשכח כי איבדתי את האדם הכי קרוב שיכול להיות. ככל שהזמן עובר אני יותר מעריך מבחינה אובייקטיבית את הקשר שהיה לי עם אמי, את הכלים שהרווחתי את צורת המחשבה וההתנסחות, אך הרצון הזה לשבת עם האדם הכי קרוב אליי, בשיחת לילה במטבח, או לשתות איזה כוס ליקר פעם בשבוע לפני השינה. זה כל כך חסר לי. קשה לי להביע רגשות, אבל עצוב לי, היום, עצוב היה לי אתמול והאמת שאני בטוח שאהיה עצוב גם מחר. קשה לי להתנתק, למרות הכל, אני לא מצליח באמת להמשיך הלאה. אני ממשיך הלאה אבל עם סכין קומנדו נעוצה בגופי. כל צעד, כל התקדמות או כשלון, כואבים לי, קשה לי לחוות את החיים ללא אמא. הוידוי כאן קשה לי מאוד אבל השם הבדוי קצת עוזר לי. טוב שיש מקומות בהם אפשר לכתוב ולהוציא החוצה את הרגשות הכבדים הללו, כי קשה לשאת את עול הכאב. ממשיך הלאה כמו תמיד אך בכאב. ובנימה אופטימית-( אם יתומים חדשים קוראים) אין ספק כי אולי "עם הזמן הכל עובר"(אביב גפן) לא מדוייק לפחות לגביי, עם הזמן הכאב דועך ומגיע בתדירות פחותה יותר. שיהיה לכולם שבוע טוב, שימעון גרג
שלום אני חדש כמו שבטח הבנתם וברצוני לשפוך קצת את הלב. אני בחור בן 24 ואמי נפטרה לפני כ-3 שנים. הקשר בינינו היה מאוד חזק. הבית שלפני מותה היה מפולג, ההורים לא הסתדרו, אבי אדם קשה ופשוט ואמי הייתה אדם נוח ומאוד חכם. אני ואמי מאוד התחברנו עם השנים והיינו חברים טובים אחד לשני, אבי לא מרגיש חיבור איתי ומאז מותה דבר לא השתנה בעניין החיבור -כנראה שיש דברים שלא יכולים להשתנות... אני מעריף שע"פ סגנון הכתיבה שלי תחשבו שכבר התגברתי, הלוואי... ביומיום שלי אני מדחיק כמה שאפשר את האבדן, הדבר עולה בעיקר בלילה, הלילות, האלה שאנחנו עם עצמנו ובת הזוג ישנה ובסוף זה אני ועצמי. אני לא שכחתי ולא אשכח כי איבדתי את האדם הכי קרוב שיכול להיות. ככל שהזמן עובר אני יותר מעריך מבחינה אובייקטיבית את הקשר שהיה לי עם אמי, את הכלים שהרווחתי את צורת המחשבה וההתנסחות, אך הרצון הזה לשבת עם האדם הכי קרוב אליי, בשיחת לילה במטבח, או לשתות איזה כוס ליקר פעם בשבוע לפני השינה. זה כל כך חסר לי. קשה לי להביע רגשות, אבל עצוב לי, היום, עצוב היה לי אתמול והאמת שאני בטוח שאהיה עצוב גם מחר. קשה לי להתנתק, למרות הכל, אני לא מצליח באמת להמשיך הלאה. אני ממשיך הלאה אבל עם סכין קומנדו נעוצה בגופי. כל צעד, כל התקדמות או כשלון, כואבים לי, קשה לי לחוות את החיים ללא אמא. הוידוי כאן קשה לי מאוד אבל השם הבדוי קצת עוזר לי. טוב שיש מקומות בהם אפשר לכתוב ולהוציא החוצה את הרגשות הכבדים הללו, כי קשה לשאת את עול הכאב. ממשיך הלאה כמו תמיד אך בכאב. ובנימה אופטימית-( אם יתומים חדשים קוראים) אין ספק כי אולי "עם הזמן הכל עובר"(אביב גפן) לא מדוייק לפחות לגביי, עם הזמן הכאב דועך ומגיע בתדירות פחותה יותר. שיהיה לכולם שבוע טוב, שימעון גרג