לא אתן לעינייך שנת
אם כי, על פי תשובתך, גם בשנתך תשובותייך אינן מרחיקות מן האמת. כן ואכן ידעתי שכדברייך כן הוא: כשיש הברה סגורה (ודגש חזק דינו כדין שווא נח לעניין סגירת הברה) אין חיטוף (התקצרות) של התנועה בהתרחק הטעם. מה שלא הסברתי הוא שרציתי לדעת למה. ידוע לי פחות או יותר ההסבר להחטפותעם התרחקות הטעם. זה הולך בערך כך: הדובר שומר את האנרגייה שלו להברה המוטעמת ומשתדל להשקיע כמה שפחות בהברות שבדרך, ולכן הן (חלקן לפחות) נחטפות - מתקצרות. כלומר מוציאים מעט אנרגייה בהשמעתן, ורובה נשאר להברה הדומיננטית - המוטעמת. אני יכול גם ליצור כמין תיאוריה האומרת שמכיוון שהברה סגורה גורמת לחסימה בהוצאת האוויר בעת השמעת המילה, אין תועלת בקיצור התנועה שלפניה, כי ממילא קיצור זה לא יועיל לשטף זרימת האוויר המוביל אל ה'קרשצ'נדו' שבהשמעת התנועה המוטעמת; כך או אחרת השטף נבלם ויש לבנות אותו מחדש. כן יכול אני להעלות בדעתי שלו הייתה נחטפת התנועה לפני הדגש היינו מקבלים כמין סתירה לחוקי הלשון, כי היה נוצר רצף של שווא נע (התנועה שנחטפה) ולאחריו דגש (השקול לשווא נח + תנועה) - דבר העומד בסתירה לכלל: רצף שוואים באמצע מילה - נח, נע. יכולתי ויכולתי, אבל כל אלה הן סברות כרס, ומכיוון שבשום מקום לא נתקלתי בהסבר אלא רק באמירה: "כשיש הברה סגורה אין חיטוף תנועה", רציתי לשמוע דעה מוסמכת בעניין. תודה לבעלי הסבלנות, שהצליחו לצלוח את המסה שאין בה מעש.
