לKיציק
מכיוון שאני רואה שמחקת כמה וכמה מההודעות האחרונות שלי יתכן שלדעתך הם לא מספיק חשובות הם לא מעניינות את הקהל אני רוצה לספר לך סיפור, אולי תבין אותו, ואולי תחליט שאתה רוצה לוריד אותו, אני לא ממש יהיה אכפת לי אחרי הכל ההודעה הזו מיועדת בשבילך. הסיפור מתחיל ביום לא עבות זמיר ועורב עמדו מתחת לכיפת השמים (עוד לא היה אינטרנט, אנשים עוד היו יוצאים החוצה זה בין תקופת האבן למשבר הוירוס הגדול שלאחריו נוצר עולמינו במתכונתו העכשווית) הזמיר פיזם לעצמו נעימת לכם עליזה, בעוד העורב שר סרנדה צורמנית לצפרדע מסתורית ששמשה לו לארוחת צהריים שתיהם הסתכלו אחד על השני במבט מופתע. גם אתה שר? שאל הזמיר, צחק העורב, אני שר הרבה יותר טוב מכל מי שאתה מכיר גם ממך אחי הזמיר כמו כל זמר מתחיל הסמיק הכחיל החוויר ואמר לעורב עם יש לך כבוד ממין כל שהוא בוא נתמודד אני ואתה הראשון שיעבור ישפוט ומה שהוא יאמר שנינו נקבל, הסכים העורב, עמדו שניהם וצפו לפתע התגלגל לחורשה משהו אדום גדול מסריח מכוער או במילה אחת, חזיר. טוב מחוסר ברירה הציעו לפניו את עניינם החזיר נת את הסכמתו והם פתחו בתחרות. פתח העורב, קולו צורמני, שירתו עוקצנית, כל קשר בינו לבין מוסיקה מקרי בהחלט. לאחר מכן הזמיר בתורו נתן קטע קצר של שירת הזמירים, (ציפציף ציפצופינוס, בלדה לזמיר וזמירותיים), עבר לכנרית (מתוך הבלדה לכנרית שם, שם) וסיים בשירת הקוקיה (מתוך פזמוני שעון קיר, שען חרש, שם) החזיר מרים את ראשו מטה את אפו (משום מה הוא החליט שמשם הוא שמע את הקולות אל תשאלו אותי למה) ואמר כמובן שידידנו הזמיר הוא ורק הוא הזוכה. הזמיר פתח בבכי סוער (בכי הזמיר, קינת קינינו 1993) שאלו אותו ידידיו למה אתה בוכה, והלא זכית. אמר הזמיר כן אך תראו מי היה השופט Kיציק, אני לא מעוניין להעמיד את ההודעות שלי לשפיטתך, ואני מבטיח לך שאני אשתדל לשלוח םחות, והרבה פחות הודעות לפורום. מצטער על הכמות הודעות שכן שלחתי (שכנראה גרמה לך לכאבי ראש כיב קיבה ומחושים רבים) אני לא אחזור על כך) (אגב, הפיסוק והניקוד מוקדשים למיו, ואם תגידו שחסרים הרבה, טוב מה לעשות אחרי הכל אני לא מכיר אותה מספיק)
מכיוון שאני רואה שמחקת כמה וכמה מההודעות האחרונות שלי יתכן שלדעתך הם לא מספיק חשובות הם לא מעניינות את הקהל אני רוצה לספר לך סיפור, אולי תבין אותו, ואולי תחליט שאתה רוצה לוריד אותו, אני לא ממש יהיה אכפת לי אחרי הכל ההודעה הזו מיועדת בשבילך. הסיפור מתחיל ביום לא עבות זמיר ועורב עמדו מתחת לכיפת השמים (עוד לא היה אינטרנט, אנשים עוד היו יוצאים החוצה זה בין תקופת האבן למשבר הוירוס הגדול שלאחריו נוצר עולמינו במתכונתו העכשווית) הזמיר פיזם לעצמו נעימת לכם עליזה, בעוד העורב שר סרנדה צורמנית לצפרדע מסתורית ששמשה לו לארוחת צהריים שתיהם הסתכלו אחד על השני במבט מופתע. גם אתה שר? שאל הזמיר, צחק העורב, אני שר הרבה יותר טוב מכל מי שאתה מכיר גם ממך אחי הזמיר כמו כל זמר מתחיל הסמיק הכחיל החוויר ואמר לעורב עם יש לך כבוד ממין כל שהוא בוא נתמודד אני ואתה הראשון שיעבור ישפוט ומה שהוא יאמר שנינו נקבל, הסכים העורב, עמדו שניהם וצפו לפתע התגלגל לחורשה משהו אדום גדול מסריח מכוער או במילה אחת, חזיר. טוב מחוסר ברירה הציעו לפניו את עניינם החזיר נת את הסכמתו והם פתחו בתחרות. פתח העורב, קולו צורמני, שירתו עוקצנית, כל קשר בינו לבין מוסיקה מקרי בהחלט. לאחר מכן הזמיר בתורו נתן קטע קצר של שירת הזמירים, (ציפציף ציפצופינוס, בלדה לזמיר וזמירותיים), עבר לכנרית (מתוך הבלדה לכנרית שם, שם) וסיים בשירת הקוקיה (מתוך פזמוני שעון קיר, שען חרש, שם) החזיר מרים את ראשו מטה את אפו (משום מה הוא החליט שמשם הוא שמע את הקולות אל תשאלו אותי למה) ואמר כמובן שידידנו הזמיר הוא ורק הוא הזוכה. הזמיר פתח בבכי סוער (בכי הזמיר, קינת קינינו 1993) שאלו אותו ידידיו למה אתה בוכה, והלא זכית. אמר הזמיר כן אך תראו מי היה השופט Kיציק, אני לא מעוניין להעמיד את ההודעות שלי לשפיטתך, ואני מבטיח לך שאני אשתדל לשלוח םחות, והרבה פחות הודעות לפורום. מצטער על הכמות הודעות שכן שלחתי (שכנראה גרמה לך לכאבי ראש כיב קיבה ומחושים רבים) אני לא אחזור על כך) (אגב, הפיסוק והניקוד מוקדשים למיו, ואם תגידו שחסרים הרבה, טוב מה לעשות אחרי הכל אני לא מכיר אותה מספיק)
