ל-Undertow: בהמשך לשיחתנו...
הי רוני, רק עכשיו הגעתי להגיב על מה שכתבת בהמשך לשרשור (המילה הזו שאתה לא סובל - אפשר לומר גם "עץ") על הטורף, איבוד אנרגיה וכו´. אתה כותב: "בקשר לכעס. טוב אז בשבילי זה לא גורם איבוד אנרגיה מספר אחד וגם לא מספר שתיים. אני בכלל יחסית לא נוהג לכעוס הרבה וגם על המחשב על הטלויזיה ועל אנשים אהובים זה תמיד עובר לי מאוד מהר. אני לא יודע לשמור טינה ואפילו שוכח לחלוטין דברים "רעים" שעשו לי. אני מדבר ברצינות - זו עובדה ידועה בקשר אלי. אם כבר כעס אז 90% מן הכעס הכללי שלי מופנה בעצם אל עצמי." לדעתי: אני כמעט ולא מכיר אותך כלל. ההיכרות שלנו מבוססת על מפגש אחד בשיעור אומנות היכולת ועל חלק מההודעות שלך שאני קורא. ובכל זאת, אתה יוצר רושם ברור של אדם שנעים להיות במחיצתו ונעים לשמוע את מה שיש לו לומר. אתה מתאר דרך (או לפחות חלקים ממנה) בה אתה הולך, ואתה מתאר תהליך של חיפוש ושל רצון ללמוד ולגלות. במילים אחרות, אתה מתאר מצב של תנועה, של עבודה עצמית, של שינוי. בהסתמך על כל זה ועוד אני מרשה לעצמי לומר (ואני מקווה שאני לא מרחיק לכת מדי מבחינתך) שלהפנות אל עצמך 90% מהכעס שלך זה מוגזם לפחות בפקטור של פי 10! תפנה אל עצמך 90% אהבה, ואם אתה רוצה (סך הכל זה די כיף לפעמים) 9% כעס. לגבי האחוז הנותר, עשה איתו מה שבא לך. זה אולי נשמע כמו פראזה פלצנית (להפנות אל עצמך 90% אהבה, נו באמת...), אבל אני מבטיח לך שזה לא (אני לחלוטין עומד מאחורי מה שאני אומר, ואשמח להמשיך לדון איתך על כך בכיף, אם תרצה). הכעס הזה שאתה מפנה אל עצמך אינו אלא שיפוט עצמי, ואתה יותר ממוזמן לזרוק אותו לזבל אחר כבוד. תפרגן לעצמך את העובדה שאתה אחלה בן-אדם, מה אתה יכול להפסיד? אתה כותב: "...ובכלל, אני מאמין שאם אנחנו כועסים על מישהו או שונאים מישהו או תכונה ספציפית אצל האחר שמרגיזה אותנו, זהו סימן שיש בו משהו שמזכיר לנו תכונה שקיימת אצלנו ואנחנו לא מוכנים לראות אותה אצל האחר בכדי לא להיזכר שגם אנחנו לכודים בהתנהגות כזאת או אחרת. אני מקווה שאתה מבין למה אני מתכוון אבל אם לא, תנסה להיזכר למשל ברגע שבו גילית שאתה מתנהג לפתע באופן שמאוד מזכיר את אחד מהוריך. לא התחלחלת? אני נחרדתי לחלוטין לגלות שלעיתים אני מדבר בטון מסוים שאני נורא שונא אצל אבא שלי. או שיש לי אובססית איסוף צנצנות ושקיות בדיוק כמו לאמא שלי. מאז שגיליתי את זה התחלתי לזרוק צנצנות ושקיות בהנאה (אולי אתה צריך כמה?)." לדעתי: לגמרי מסכים איתך לגבי המראה (קמץ ב"אלף") שאנשים אחרים מציבים מולנו בנוכחותם. אבל תחשוב רגע על מה שזה אומר... זה אומר שבמקום לכעוס על מישהו (כי אנו מזהים אצלו תכונה שאנו לא אוהבים ואשר קיימת אצלנו), אנחנו בעצם צריכים להודות לו על כך שהוא עוזר לנו לשפר את עצמנו. כן, יש רגעים כאלה בחיים, בהם אם מישהו היה אומר לי את מה שאני עכשיו אומר לך, הייתי קודם כל מקיא מרוב סוכר. אז יש, אז מה? נקיא בכיף, ולאחר מכן נגלה שבכל זאת הדברים לא לגמרי מופרכים. אם אתה מודע לכך שבחלק מהפעמים בהן אתה מתעצבן / כועס זה כי מישהו משקף לך את עצמך, אתה בר מזל, כי אתה בעמדה מצוינת לעשות משהו בנידון! בנוסף, לגלות שאנו דומים להורים שלנו זה לא תמיד כל כך גרוע. אספר לך סיפור קטן כדי להדגים זאת: מהרגע המוקדם ביותר בחיי שאותו אני יכול לשחזר, אני זוכר את אמא שלי אומרת לי "אתה החיים שלי". כל חיי שמעתי את זה, ולעיתים, בעיקר ככל שגדלתי בשנים, זה פשוט היה מביא לי את הסעיף. למה? ככה. זה פשוט היה מעצבן אותי, ולפעמים אף היה נשמע לי סתם משפט שנאמר מתוך הרגל, כשלמעשה הוא ריק מתוכן. חלפו להן השנים ויום אחד נולד לי בן. יש לך מושג כמה פעמים הוא שומע ממני את המשפט "אתה החיים שלי"? יותר משלושים שנה לקח לי להבין מה אמא שלי רצתה ממני, ומה זה המשפט המעצבן הזה. היום זה נראה לי המשפט הכי טבעי והכי נכון לי בעולם. הבן שלי הוא פשוט החיים שלי, ואני מאוהב בו עד כלות. אחרי שנות דור אמרתי לאמא שלי שפתאום אני מבין מה היא אמרה לי כל חיי. איזה כיף זה היה... המשך בהודעה הבאה...
הי רוני, רק עכשיו הגעתי להגיב על מה שכתבת בהמשך לשרשור (המילה הזו שאתה לא סובל - אפשר לומר גם "עץ") על הטורף, איבוד אנרגיה וכו´. אתה כותב: "בקשר לכעס. טוב אז בשבילי זה לא גורם איבוד אנרגיה מספר אחד וגם לא מספר שתיים. אני בכלל יחסית לא נוהג לכעוס הרבה וגם על המחשב על הטלויזיה ועל אנשים אהובים זה תמיד עובר לי מאוד מהר. אני לא יודע לשמור טינה ואפילו שוכח לחלוטין דברים "רעים" שעשו לי. אני מדבר ברצינות - זו עובדה ידועה בקשר אלי. אם כבר כעס אז 90% מן הכעס הכללי שלי מופנה בעצם אל עצמי." לדעתי: אני כמעט ולא מכיר אותך כלל. ההיכרות שלנו מבוססת על מפגש אחד בשיעור אומנות היכולת ועל חלק מההודעות שלך שאני קורא. ובכל זאת, אתה יוצר רושם ברור של אדם שנעים להיות במחיצתו ונעים לשמוע את מה שיש לו לומר. אתה מתאר דרך (או לפחות חלקים ממנה) בה אתה הולך, ואתה מתאר תהליך של חיפוש ושל רצון ללמוד ולגלות. במילים אחרות, אתה מתאר מצב של תנועה, של עבודה עצמית, של שינוי. בהסתמך על כל זה ועוד אני מרשה לעצמי לומר (ואני מקווה שאני לא מרחיק לכת מדי מבחינתך) שלהפנות אל עצמך 90% מהכעס שלך זה מוגזם לפחות בפקטור של פי 10! תפנה אל עצמך 90% אהבה, ואם אתה רוצה (סך הכל זה די כיף לפעמים) 9% כעס. לגבי האחוז הנותר, עשה איתו מה שבא לך. זה אולי נשמע כמו פראזה פלצנית (להפנות אל עצמך 90% אהבה, נו באמת...), אבל אני מבטיח לך שזה לא (אני לחלוטין עומד מאחורי מה שאני אומר, ואשמח להמשיך לדון איתך על כך בכיף, אם תרצה). הכעס הזה שאתה מפנה אל עצמך אינו אלא שיפוט עצמי, ואתה יותר ממוזמן לזרוק אותו לזבל אחר כבוד. תפרגן לעצמך את העובדה שאתה אחלה בן-אדם, מה אתה יכול להפסיד? אתה כותב: "...ובכלל, אני מאמין שאם אנחנו כועסים על מישהו או שונאים מישהו או תכונה ספציפית אצל האחר שמרגיזה אותנו, זהו סימן שיש בו משהו שמזכיר לנו תכונה שקיימת אצלנו ואנחנו לא מוכנים לראות אותה אצל האחר בכדי לא להיזכר שגם אנחנו לכודים בהתנהגות כזאת או אחרת. אני מקווה שאתה מבין למה אני מתכוון אבל אם לא, תנסה להיזכר למשל ברגע שבו גילית שאתה מתנהג לפתע באופן שמאוד מזכיר את אחד מהוריך. לא התחלחלת? אני נחרדתי לחלוטין לגלות שלעיתים אני מדבר בטון מסוים שאני נורא שונא אצל אבא שלי. או שיש לי אובססית איסוף צנצנות ושקיות בדיוק כמו לאמא שלי. מאז שגיליתי את זה התחלתי לזרוק צנצנות ושקיות בהנאה (אולי אתה צריך כמה?)." לדעתי: לגמרי מסכים איתך לגבי המראה (קמץ ב"אלף") שאנשים אחרים מציבים מולנו בנוכחותם. אבל תחשוב רגע על מה שזה אומר... זה אומר שבמקום לכעוס על מישהו (כי אנו מזהים אצלו תכונה שאנו לא אוהבים ואשר קיימת אצלנו), אנחנו בעצם צריכים להודות לו על כך שהוא עוזר לנו לשפר את עצמנו. כן, יש רגעים כאלה בחיים, בהם אם מישהו היה אומר לי את מה שאני עכשיו אומר לך, הייתי קודם כל מקיא מרוב סוכר. אז יש, אז מה? נקיא בכיף, ולאחר מכן נגלה שבכל זאת הדברים לא לגמרי מופרכים. אם אתה מודע לכך שבחלק מהפעמים בהן אתה מתעצבן / כועס זה כי מישהו משקף לך את עצמך, אתה בר מזל, כי אתה בעמדה מצוינת לעשות משהו בנידון! בנוסף, לגלות שאנו דומים להורים שלנו זה לא תמיד כל כך גרוע. אספר לך סיפור קטן כדי להדגים זאת: מהרגע המוקדם ביותר בחיי שאותו אני יכול לשחזר, אני זוכר את אמא שלי אומרת לי "אתה החיים שלי". כל חיי שמעתי את זה, ולעיתים, בעיקר ככל שגדלתי בשנים, זה פשוט היה מביא לי את הסעיף. למה? ככה. זה פשוט היה מעצבן אותי, ולפעמים אף היה נשמע לי סתם משפט שנאמר מתוך הרגל, כשלמעשה הוא ריק מתוכן. חלפו להן השנים ויום אחד נולד לי בן. יש לך מושג כמה פעמים הוא שומע ממני את המשפט "אתה החיים שלי"? יותר משלושים שנה לקח לי להבין מה אמא שלי רצתה ממני, ומה זה המשפט המעצבן הזה. היום זה נראה לי המשפט הכי טבעי והכי נכון לי בעולם. הבן שלי הוא פשוט החיים שלי, ואני מאוהב בו עד כלות. אחרי שנות דור אמרתי לאמא שלי שפתאום אני מבין מה היא אמרה לי כל חיי. איזה כיף זה היה... המשך בהודעה הבאה...