כמה דברים....
בוודאי שהילדים שלנו אוהבים אותנו יותר מכל, אבל מה לעשות והפעולות שלהם וההתנהגות שלהם היא לא תוצאה ישירה של אהבתם?? הרבה פעמים הם פועלים מתוך אינטרסים מסויימים שחלקם מובנים לנו, חלקם לא, ולחלקם אנחנו ממצאים פסיכולוגיה בגרוש כדי שנוכל לתרץ/להסביר את התנהגותם. עדיין זה לא מוריד כהוא זה מאהבתם לנו ומאהבתנו להם. האהבה הזו אני רוצה להאמין אינה תלויה בדבר, ולמרות זאת בבגרותנו חלקנו יכולים לומר אני לא אוהב את ההורה שלי אבל אין מה לעשות הוא ההורה שלי ויש את היכולת לנתק קשרים. בילדות אין לילדים את האופציה הזו, הם כל כך תלויים בנו (ואנו בהם עד סוף הימים) כך שלומר שבגלל שהם אוהבים אותנו/תלויים בנו - הם לא מעצבנים, זה לא נכון בעיניי. אני אוהבת את ילדיי אהבת אינסוף ועדיין לעיתים הגדול מתנהג בצורה שיכולה להרגיז אותי. לא מתוך אי אהבתו אליי אלא מתוך עינייניו האישיים. ולמרות כל זאת לעולם לא יעלה בדעתי "להתגרש" מילדיי. יש דבק בלתי ניתן להסרה שמחבר ביננו. עם חברים אין לי את זה ואם סך הרגעים שיש לי עם חבר מסויים יהיו לי לנטל למעמסה לדחיה, אני אנתק את הקשרים איתו. בחברות אתה בוחר מתוך אלפי אנשים שעוברים בחייך את הבודדים שאיתם תהיה בקשר ואותם תאהב, בגלל מה שהם מעניקים לך. זה יכול להיות אוזן קשבת, זה יכול להיות עיניין, בידור תחושה של חום וכו' כשלא נקבל מהם דבר או שסך הנתינות לא יתאם לציפיותנו ננתק קשר. זו אהבה שתלויה בדבר. זה נשמע רע להגיד שכל החיים החברתיים שלנו זה תן וקח, אבל עוד לא קם המאנייק שבגלל שאני אוהבת אותו אני אשאר בסביבתו. זה נשמע לי חולני. לא צריך שהחברים שלנו יהיו רק 100 % נתינה, אלא שבסך הכללי יותר טוב לנו איתם מאשר רע.ובמרקם הזה של החברות גם אני נשארת.