לרצוח את מר לוי
חריקות של רהיטים נגררים ונקישות קבקבי עץ בקומה מעל ניערו אותו משנתו הקלה. "עוד פעם הזקן המשוגע הזה". ברנארד התהפך במיטה והציץ בעין טרוטה בספרות הדיגיטליות הזורחות. ארבע לפנות בוקר. אלא מה. מונה ישנה לצידו שנת ישרים. שום דבר אינו עוכר את שנתה המתוקה. לא החריקות הטורדניות, לא חיבוטיו הכעוסים במיטה. נשימותיה סדורות להרגיז. באפלולית חדר השינה קשה להבחין בפניה אך באור הירקרק הקלוש של השעון הדיגיטלי נדמה היה לו שהיא מחייכת בשנתה. חימה פראית טילטלה אותו. הוא שלף עצמו מבין המצעים החמימים, דשדש למטבח, מזג לעצמו כוס מים קרים ושתה בלגימות ארוכות. הזקן הזה, מר לוי מהקומה השלישית, כל לילה - לפנות בוקר בעצם - דופק לו על הראש, מסתובב בבית וגורר רהיטים או השד יודע מה. כשמסתכלים עליו אי אפשר להאמין שהשלד הכחוש הזה מסוגל להזיז משהו. שעה לוקח לזקן לטפס את שלושת הקומות לדירתו. בקושי הוא גורר רגל אחרי רגל ונעצר להפוגה מיוסרת בכל מדרגה. שלוש שנים נמשך הריטואל הקבוע. מאז שעברו לגור בדירה המקוללת הזאת. מונה מתלוננת על הפיח ורעש האוטובוסים הרבים החולפים במשך היום על הכביש הראשי, קרוב כל כך לחלון. לו זה לא מפריע. הלילות הטרופים הם שמשגעים אותו. מונה נרדמת עוד לפני שהראש שלה נוגע בכר. והוא? שעות הוא מתהפך במיטה וכשסוף סוף הוא שוקע בשינה המיוחלת, מעיר אותו מר לוי ברעשיו. "אני ארצח אותו יום אחד" הוא נשבע לעצמו. "לא שמעת אותו"? שאל את מונה באחד הבקרים בחוסר אמון "כל הלילה הוא גורר את הרהיטים המחורבנים שלו הלוך וחזור... הלוך וחזור... איך לכל הרוחות הוא עושה את זה? הרי הוא בקושי חי". "מה אתה כועס כל כך" תמהה. "לא. לא שמעתי אף פעם. סתם זקן בודד ומסכן, מה אתה רוצה ממנו"? לפני כמה חודשים עלה אליו לקומה השלישית בתרוץ קלוש. ועד הבית... הגנן... מר לוי פתח את הדלת והקשיב לדבריו בנימוס חסר עניין. ברנארד הציץ פנימה מעל הראש הכפוף. סתם דירה רגילה ואפלולית, גדושה רהיטים ישנים וכבדים שנדמה שלא זזו ממקומם שנים רבות, אבק של הזנחה וריח כבד של זקנה. בארבע לפנות בוקר שוב התעורר מרעש הנקישות והחריקות. "אני משתגע" חשב. מוטרף מתסכול ומעייפות מזג לעצמו עוד כוס מים קרים וגמע במהירות. אחר חזר אל האפלולית הירקרקה של חדר השינה ואסף בשקט את בגדיו, נזהר לא להעיר את מונה. "מה אני נזהר כל כך" רטן לעצמו. "עדר פילים יכול לרקוד פה הורה. תזמורת צה"ל יכולה לערוך פה קונצרט כלי נשיפה ותופים, וזאת לא תתעורר" הוא בחן אותה שקועה בשנתה הבלתי מופרעת וכעסו גאה. "איך היא יכולה לישון ככה תמיד... איך"? ברנארד התלבש, נעל סניקרס מרוטות, התעטף במעיל הצבאי הישן ונעמד שעון אל הדלת, מציץ בעינית. בעשרים לחמש, כצפוי, נדלק האור בחדר המדרגות ומר לוי החל את מסעו האיטי במורדן. מדרגה... מדרגה... הפוגה... מדרגה... מנוחה... דקות ארוכות עברו עד שחלף על דלתו. הוא נסוג מהעינית ודפיקות לבו הואצו. עוד כמה דקות המתין עד שחמק החוצה, סגר בדממה את הדלת וירד בעקבותיו. שעת בוקר מוקדמת של דצמבר קידמה את פניו בקור מקפיא וזרזיף גשם דוקרני. נשימותיו העלו הבל לבנבן. הרחוב היה ריק מאנשים. מכוניות ספורות חלפו במהירות על הכביש הרטוב בחלונות מעורפלי אדים. מר לוי דשדש באיטיות בנתיבו הקבוע, מתקדם בזהירות על המדרכה החלקלקה מגשם, כחוש וכפוף. ידו האחת גששה ונתמכה בגדר האבן הנמוכה, וידו השניה אחזה בשקית תפילין קטיפתית. ברנארד התקדם בצעדים מתגנבים, מצמצם בזהירות את המרחק בינהם, כפות ידיו מושטות קדימה כמהות ללפות ולהתהדק על צוארו הדק והכמוש של הזקן. בארבע לפנות בוקר התעורר ברנארד לקולות הגרירה והנקישות. גונח קם, אסף את בגדיו ויצא אל המטבח הקר. הקולות מלמעלה נקשו וחרקו בסדר הקבוע כמו יצירה המנוגנת בהקפדה מדף תוים. פסיעות נוקשות... גרירה... הפסקה... פסיעות... גרירה... הפוגה... בעייפות התלבש, רכס את המעיל והקשיב. קול חבטה עמומה קטע את הרצף המוכר ואחריו דממה. הוא המשיך להקשיב בריכוז ממתין לצלילים המוכרים, הצמיד עין לעינית והמתין. עשרים לחמש, רבע לחמש... האור בחדר המדרגות לא נדלק. ברנארד המתין דרוך עוד כמה דקות אחר כך הרים את אפרכסת הטלפון וחייג. יללות סירנות פלחו את דממת הבוקר. ניידת משטרה ואמבולנס עצרו תוך דקות מול הבית. צעדים רבים חפזו במדרגות. הוא יצא נרעש מדירתו מגמגם הסברים נרגשים "כן... זה אני שהתקשרתי... הדלת הזאת... לא, אף פעם לא ראינו מישהו בא... לא. לא ידוע לנו אם יש לו משפחה... שלוש שנים אנחנו גרים פה... כן, כל בוקר הוא יוצא... לבית הכנסת...כן, כל יום, תמיד, אני בטוח". השוטר פרץ את הדלת ואנשי מד"א חשו פנימה אל הזקן המוטל על הרצפה. במרכז החדר נצבו שלוש תיבות עץ פתוחות גדושות חפצים ותצלומים מצהיבים. צעצוע ישן של ילד נשמט אל השטיח ושמלת אישה נפרשה על דופן אחד הארגזים. סימני גרירה ארוכים נחרצו על המרצפות לאורך המסדרון הצר עד למרכז הסלון. "נפל", פסק הרופא "תרשום.... חבלה בגולגולת". "ורק שתדע" הוא פנה לברנארד "אתה הצלת את חייו". במהירות קשרו את מר לוי לאלונקה ולראשונה מזה שנים ירד הזקן במהירות במדרגות על ארבע רגליים בריאות.
חריקות של רהיטים נגררים ונקישות קבקבי עץ בקומה מעל ניערו אותו משנתו הקלה. "עוד פעם הזקן המשוגע הזה". ברנארד התהפך במיטה והציץ בעין טרוטה בספרות הדיגיטליות הזורחות. ארבע לפנות בוקר. אלא מה. מונה ישנה לצידו שנת ישרים. שום דבר אינו עוכר את שנתה המתוקה. לא החריקות הטורדניות, לא חיבוטיו הכעוסים במיטה. נשימותיה סדורות להרגיז. באפלולית חדר השינה קשה להבחין בפניה אך באור הירקרק הקלוש של השעון הדיגיטלי נדמה היה לו שהיא מחייכת בשנתה. חימה פראית טילטלה אותו. הוא שלף עצמו מבין המצעים החמימים, דשדש למטבח, מזג לעצמו כוס מים קרים ושתה בלגימות ארוכות. הזקן הזה, מר לוי מהקומה השלישית, כל לילה - לפנות בוקר בעצם - דופק לו על הראש, מסתובב בבית וגורר רהיטים או השד יודע מה. כשמסתכלים עליו אי אפשר להאמין שהשלד הכחוש הזה מסוגל להזיז משהו. שעה לוקח לזקן לטפס את שלושת הקומות לדירתו. בקושי הוא גורר רגל אחרי רגל ונעצר להפוגה מיוסרת בכל מדרגה. שלוש שנים נמשך הריטואל הקבוע. מאז שעברו לגור בדירה המקוללת הזאת. מונה מתלוננת על הפיח ורעש האוטובוסים הרבים החולפים במשך היום על הכביש הראשי, קרוב כל כך לחלון. לו זה לא מפריע. הלילות הטרופים הם שמשגעים אותו. מונה נרדמת עוד לפני שהראש שלה נוגע בכר. והוא? שעות הוא מתהפך במיטה וכשסוף סוף הוא שוקע בשינה המיוחלת, מעיר אותו מר לוי ברעשיו. "אני ארצח אותו יום אחד" הוא נשבע לעצמו. "לא שמעת אותו"? שאל את מונה באחד הבקרים בחוסר אמון "כל הלילה הוא גורר את הרהיטים המחורבנים שלו הלוך וחזור... הלוך וחזור... איך לכל הרוחות הוא עושה את זה? הרי הוא בקושי חי". "מה אתה כועס כל כך" תמהה. "לא. לא שמעתי אף פעם. סתם זקן בודד ומסכן, מה אתה רוצה ממנו"? לפני כמה חודשים עלה אליו לקומה השלישית בתרוץ קלוש. ועד הבית... הגנן... מר לוי פתח את הדלת והקשיב לדבריו בנימוס חסר עניין. ברנארד הציץ פנימה מעל הראש הכפוף. סתם דירה רגילה ואפלולית, גדושה רהיטים ישנים וכבדים שנדמה שלא זזו ממקומם שנים רבות, אבק של הזנחה וריח כבד של זקנה. בארבע לפנות בוקר שוב התעורר מרעש הנקישות והחריקות. "אני משתגע" חשב. מוטרף מתסכול ומעייפות מזג לעצמו עוד כוס מים קרים וגמע במהירות. אחר חזר אל האפלולית הירקרקה של חדר השינה ואסף בשקט את בגדיו, נזהר לא להעיר את מונה. "מה אני נזהר כל כך" רטן לעצמו. "עדר פילים יכול לרקוד פה הורה. תזמורת צה"ל יכולה לערוך פה קונצרט כלי נשיפה ותופים, וזאת לא תתעורר" הוא בחן אותה שקועה בשנתה הבלתי מופרעת וכעסו גאה. "איך היא יכולה לישון ככה תמיד... איך"? ברנארד התלבש, נעל סניקרס מרוטות, התעטף במעיל הצבאי הישן ונעמד שעון אל הדלת, מציץ בעינית. בעשרים לחמש, כצפוי, נדלק האור בחדר המדרגות ומר לוי החל את מסעו האיטי במורדן. מדרגה... מדרגה... הפוגה... מדרגה... מנוחה... דקות ארוכות עברו עד שחלף על דלתו. הוא נסוג מהעינית ודפיקות לבו הואצו. עוד כמה דקות המתין עד שחמק החוצה, סגר בדממה את הדלת וירד בעקבותיו. שעת בוקר מוקדמת של דצמבר קידמה את פניו בקור מקפיא וזרזיף גשם דוקרני. נשימותיו העלו הבל לבנבן. הרחוב היה ריק מאנשים. מכוניות ספורות חלפו במהירות על הכביש הרטוב בחלונות מעורפלי אדים. מר לוי דשדש באיטיות בנתיבו הקבוע, מתקדם בזהירות על המדרכה החלקלקה מגשם, כחוש וכפוף. ידו האחת גששה ונתמכה בגדר האבן הנמוכה, וידו השניה אחזה בשקית תפילין קטיפתית. ברנארד התקדם בצעדים מתגנבים, מצמצם בזהירות את המרחק בינהם, כפות ידיו מושטות קדימה כמהות ללפות ולהתהדק על צוארו הדק והכמוש של הזקן. בארבע לפנות בוקר התעורר ברנארד לקולות הגרירה והנקישות. גונח קם, אסף את בגדיו ויצא אל המטבח הקר. הקולות מלמעלה נקשו וחרקו בסדר הקבוע כמו יצירה המנוגנת בהקפדה מדף תוים. פסיעות נוקשות... גרירה... הפסקה... פסיעות... גרירה... הפוגה... בעייפות התלבש, רכס את המעיל והקשיב. קול חבטה עמומה קטע את הרצף המוכר ואחריו דממה. הוא המשיך להקשיב בריכוז ממתין לצלילים המוכרים, הצמיד עין לעינית והמתין. עשרים לחמש, רבע לחמש... האור בחדר המדרגות לא נדלק. ברנארד המתין דרוך עוד כמה דקות אחר כך הרים את אפרכסת הטלפון וחייג. יללות סירנות פלחו את דממת הבוקר. ניידת משטרה ואמבולנס עצרו תוך דקות מול הבית. צעדים רבים חפזו במדרגות. הוא יצא נרעש מדירתו מגמגם הסברים נרגשים "כן... זה אני שהתקשרתי... הדלת הזאת... לא, אף פעם לא ראינו מישהו בא... לא. לא ידוע לנו אם יש לו משפחה... שלוש שנים אנחנו גרים פה... כן, כל בוקר הוא יוצא... לבית הכנסת...כן, כל יום, תמיד, אני בטוח". השוטר פרץ את הדלת ואנשי מד"א חשו פנימה אל הזקן המוטל על הרצפה. במרכז החדר נצבו שלוש תיבות עץ פתוחות גדושות חפצים ותצלומים מצהיבים. צעצוע ישן של ילד נשמט אל השטיח ושמלת אישה נפרשה על דופן אחד הארגזים. סימני גרירה ארוכים נחרצו על המרצפות לאורך המסדרון הצר עד למרכז הסלון. "נפל", פסק הרופא "תרשום.... חבלה בגולגולת". "ורק שתדע" הוא פנה לברנארד "אתה הצלת את חייו". במהירות קשרו את מר לוי לאלונקה ולראשונה מזה שנים ירד הזקן במהירות במדרגות על ארבע רגליים בריאות.