Just לובלו
New member
לרוץ
בבעתה, כמו מתוך חלום, זה יקרה דקות ספורות לפני שהשחר יפציע וקרני השמש ישטפו פנייך העצובות. תתעוררי ותצעדי ערומה באדמה לחה, גשם האתמול אשר ניסה לשטוף מעלייך תחושות וכמיהות לאנשים הלא נכונים. תפסעי במדרכות השקטות, ריקות מאדם והרוח תלטף את שיערך הרטוב. תמשוך בו חזק ואת תצרחי מכאב. היא תמשוך מעלייך את שורשי הכעס וחוסר האמונה, וכמו מתוך מיזוג מושלם - תחושי איך את נזרעת בהמון אהבה. הוא מחכה לך שם, פניו בחשיכה האיומה הזו שמרחיקה בינכם, מבלבלת עד לכדי טירוף. את תתרגשי. פעימות ליבך כצליל פעמונים מרעיש אוזניים, מרמז לשקט שיבוא, לרגיעה שבחיבוק. את מתחילה לרוץ. המחשבות על נשיקה אמיתית, מגע גופו כמשלים את גופך. עוברת מסדרונות ארוכים ומפותלים. זעה לחה כדמעה אחת, ארוכה ארוכה, בלתי נגמרת ממש. ערומה, את ממשיכה לרוץ ולחפש אחריו. מתקשה לוותר על זכרון ריח שמעולם לא נשמת בנחירייך, מעולם לא זכית לטעום. והדלת כבדה וסגורה. המפתח קבור אי שם בים האוקיאנוס, זה שאת תמיד מעמידה בינך לבין אנשים, כאומרת - "עד כאן, זה מספיק". את תחושי איך את משתחררת מהכבלים בהם קשרת את עצמך, מהפחד הזה לאינטימיות הזו, עליה את חולמת - לבד. בציפורניים חדות תשרטי את הדלת. תשאפי את האוויר הנקי מבעד לדלת, זה שאת כ"כ קרובה אליו. את מרוכזת. רעשים ורוח שורקת נשמעים לך כמנגינה בלי מילים. הוא פוסע לעברך, מטורף, חסר סבלנות - הרי חיכה רק לך, שתמצאי אותו. ובלי מילים, הוא יצמד לגופך ויושיט לך מפתח לעבר הדלת הכבדה והאיומה הזו. אותה דלת שהכבידה על ליבך במשך יחידת זמן הנראית כמו נצח. בקלות, תתמסרי אליו ואל נתינה אמיתית ותצעדו יחדיו. יחד, לעולם אחר. בריא ושפוי, מטורף והזוי.
בבעתה, כמו מתוך חלום, זה יקרה דקות ספורות לפני שהשחר יפציע וקרני השמש ישטפו פנייך העצובות. תתעוררי ותצעדי ערומה באדמה לחה, גשם האתמול אשר ניסה לשטוף מעלייך תחושות וכמיהות לאנשים הלא נכונים. תפסעי במדרכות השקטות, ריקות מאדם והרוח תלטף את שיערך הרטוב. תמשוך בו חזק ואת תצרחי מכאב. היא תמשוך מעלייך את שורשי הכעס וחוסר האמונה, וכמו מתוך מיזוג מושלם - תחושי איך את נזרעת בהמון אהבה. הוא מחכה לך שם, פניו בחשיכה האיומה הזו שמרחיקה בינכם, מבלבלת עד לכדי טירוף. את תתרגשי. פעימות ליבך כצליל פעמונים מרעיש אוזניים, מרמז לשקט שיבוא, לרגיעה שבחיבוק. את מתחילה לרוץ. המחשבות על נשיקה אמיתית, מגע גופו כמשלים את גופך. עוברת מסדרונות ארוכים ומפותלים. זעה לחה כדמעה אחת, ארוכה ארוכה, בלתי נגמרת ממש. ערומה, את ממשיכה לרוץ ולחפש אחריו. מתקשה לוותר על זכרון ריח שמעולם לא נשמת בנחירייך, מעולם לא זכית לטעום. והדלת כבדה וסגורה. המפתח קבור אי שם בים האוקיאנוס, זה שאת תמיד מעמידה בינך לבין אנשים, כאומרת - "עד כאן, זה מספיק". את תחושי איך את משתחררת מהכבלים בהם קשרת את עצמך, מהפחד הזה לאינטימיות הזו, עליה את חולמת - לבד. בציפורניים חדות תשרטי את הדלת. תשאפי את האוויר הנקי מבעד לדלת, זה שאת כ"כ קרובה אליו. את מרוכזת. רעשים ורוח שורקת נשמעים לך כמנגינה בלי מילים. הוא פוסע לעברך, מטורף, חסר סבלנות - הרי חיכה רק לך, שתמצאי אותו. ובלי מילים, הוא יצמד לגופך ויושיט לך מפתח לעבר הדלת הכבדה והאיומה הזו. אותה דלת שהכבידה על ליבך במשך יחידת זמן הנראית כמו נצח. בקלות, תתמסרי אליו ואל נתינה אמיתית ותצעדו יחדיו. יחד, לעולם אחר. בריא ושפוי, מטורף והזוי.
